זהירות! כאן בונים
"הוא צריך לכבד את החוקים של הבית!!"
זה המשפט שאני שומעת הכי הרבה מהורים. לכאורה מובן. תרשו לי לתת נקודת מבט נוספת על המציאות- זה לא מה שהוא אומר, עושה, לובש, רואה...
זה הוא!!!
בגיל ההתבגרות הילד הופך לבוגר ומתקיימת טרנספורמציה מוחלטת בכל התודעה שלו. השלב הוא לא לשיקול דעתו. הוא אנוס גמור.
נבנה משהו חדש. ממקום בחירי. הוא מגשש באפילה. אין לו מושג מה הוא ימצא שם.אין לו מספיק כלים וידע כדי לעשות בחירה מושכלת.
אז איך בכל זאת הוא פועל? לפי מה הוא מתנהל? הוא לא יודע מה הוא רוצה להיות, לעשות, לייצג. אבל מאוד ברור לו מה לא.
מה לא?
כל מה שעד היום היה כן. כל מה שהיה מובן מאליו שככה זה. כל מה שהכתיבו לו. כשאנחנו לא מכבדים את הבחירות שלו, את המחשבות שלו, את המעשים שלו, מבחינתו אנחנו לא מכבדים אותו. את המהות שלו. הוא בבנייה ויש שלט ענקקק, אדום על גבי לבן: "זהירות! כאן בונים"
צריך לחפש את השלט הזה, לבקש אותו בליבנו. למצוא אותו בין הטיפות, בין המילים. וכן, זהירות. ורגישות וחמלה. חמלה למקום המאוד מבולבל ומוצף שהוא נמצא בו ולפעמים למקום טראומטי. כל חוסר קטן של כבוד מצידנו אליו, שובר אותו לגמרי. מפרק אותו לחתיכות. הוא ידאג לא להראות לנו את זה. הוא צריך לשמור על הנפש שלו. הוא תכף הולך להיפגש עם החברים שלו. מה? הוא יבכה להם כמו תינוק??
לפעמים כשהייתי מסתכלת מהצד על המתבגרים שלי, היו עולות לי דמעות ממש.
כמה קשה להם. כמה עומס ריגשי, חברתי, אינפורמטיבי, פיזיולוגי, דתי(!?&#) לא יודעת...
מעריצה אותם על הכוחות, על להחזיק בשיניים. על הבחירה שלהם כל בוקר.
ומה איתנו ועם העומסים שלנו??
או!! חייבים לדבר על זה.
