כשהורים באים אליי ליעוץ מתחילים לרוץ סיפורים. כל סיפור הוא שונה וכל סיפור טומן בחובו כל כך הרבה עבר. בפגישה ראשונה לרוב אנחנו מתמקדים רק באבחון. להבין מה בעצם קרה כאן. מכירים שאומרים למישהו, יש לי רק שאלה קטנה? אז השאלות שלי קטנות, אבל כל שאלה מובילה לסיפור גדול וארוך מאוד. מעצם זה שהורה מתחיל לפרוס בפני את כל השלבים והתהליכים הוא פתאום מתחיל להבין קצת יותר טוב מה הוביל למצב הנוכחי. לפעמים אחרי כמה פגישות עולה עוד פרט שפשוט שכחו לספר והוא לגמרי משנה את התמונה. אחרי שהיריעה פרוסה לפני במקסימום האפשרי, אני מתחילה לעבוד את הפרשנות של הדברים. סוג של: אהה, אז זה לא שהילד מזלזל, מתחצף, מפגר (מחילה), מורד, לא אכפת לו, שונא אותנו, לא רוצה בקרבתנו ותוסיפו כיד ה' הטובה עליכם מהראש או מהמציאות שאתם מכירים היטב. אז מה הוא כן? אהה, הוא כואב. עמוס. רמוס. הרבה פעמים בשלב הזה עולה איזה "אבל". "טוב בסדר אבל הוא ילד חכם אפילו מבריק, למה הוא לא מבין, לא חושב? יש לו בעצם לב טוב, למה הוא מתנהג כ"כ רע???" ה"אבל" הזה מגיע מהכאב שלנו. גם אנחנו, כשאנחנו כואבים אנחנו מתקשים להבין, לחשוב, לנהוג בחמלה. אחת הבעיות שהכי מפריעות לנו להתנהל בעולם הזה בצורה מיטבית היא שאנחנו לוקחים ברצינות את מה שאנחנו רואים. כאילו החושים יש בהם משהו ללמד אותנו על מה שקורה באמת. העניין הוא שבאמת באמת, כל מה שבא על פני השטח הוא רק סימפטום למה שמתחולל מתחת. אוהו מה שמתחולל. מה הכיף שבסיפור הזה? שאם נתמקד במה שקורה מאחורי הקלעים, השיפור יקרה כמו נס!! כן! נס!!! לפני כמה ימים אמא אחת פנתה אליי בשאלה, הבן שלה לאחרונה מתנהג אליה ממש לא יפה. מאשים אותה כל הזמן, מדבר אליה מאוד לא יפה, מזלזל בה גם לפני אנשים. והיא באמת נותנת לו את נשמתה. משקיעה בו לאורך שנים בכל הרבדים. הקשר ידע עליות ומורדות אבל ללא ספק הם הגיעו למצב טוב. מה קרה פתאום שככה הוא מדבר ומתייחס אליה? היא היתה מאוד פגועה ולא פחות מזה מבולבלת. ניסינו לחשוב ביחד מה קרה ולא מצאנו משהו ברור שאפשר לומר עליו שזה זה. בטח לא משהו שנוגע אליה. אז מה עושים? לא חשוב בדיוק מה קרה, דבר אחד בטוח, כואב לו. והיא, האמא, היא המקום הבטוח להוציא בו את כל התסכולים. כי ככה זה אמא. כי אמא תמיד אוהבת ותמיד מקבלת. וזה לא סותר את זה שלפעמים בא לה לבדוק אם היא קיבלה זיכוי בחדר לידה.  אז הבנו ש: דבר ראשון , מה שהיא רואה בחוץ מצביע על מה שקורה בפנים. דבר שני כואב לו. דבר שלישי זה לא נגדה. באורח פלא נוצרת טרנספורמציה תודעתית ורגשית. פגיעות הופכת לחמלה. תסכול להבנה. קטנות לגדלות. חשבנו אולי בתקופה הקרובה תנהג כך וכך. עניינים שלפי הצורך והעניין חשבנו שיוכלו לתרום לילד. זהו, סיימנו את השיחה וביי. היא מתקשרת אליי יום אחרי ומספרת לי שמשהו השתנה לגמרי. הילד הפך להרבה יותר רך. הפסיקו ההאשמות וההטחות. היה רגע שהיה נראה ונשמע לה שהוא הולך לומר משהו ועוצר את עצמו. התגבר כנראה. היא עוד לא הספיקה לפעול כלום!! אז אפשר לקרוא לזה נס, כן. אני קוראת לזה טבע. כי אלו הם טיבעם של הדברים. ככה ה' בטובו הגדול רצה לעשות לנו קל. קוראים לזה: "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". אז נכון, זה קל כזה שהוא גם דיי קשה. סוג של "לא פשוט להיות פשוט". זה גם עניין של אימון. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. הרגל הופך לטבע. אגיד לכם כמה דברים קטנים לפני שאתם נכנסים לחדר כושר הזה. כן, החלטתי שאתם מתחילים. אבל לא כמו חדר כושר רגיל שרק נרשמים ולא הולכים. הולכים בלי להירשם. קודם כל והכי חשוב, מה שהיה עד היום לא מעניין. דף חדש, נקי, צחור. בכוחו של תהליך כזה לתקן עולמות!! דבר שני, אני מזהירה אתכם מנסיון - אנחנו שוכחים . אפילו שכבר פעלנו כך וראינו שינוי לטובה, עומס החיים, הרגשות והמאורעות גורמים לנו לשכוח. אז מה! אין מה לעשות, ככה זה. כשנזכר, נתחיל את העבודה הפנימית. דבר נוסף, שלא נחשוב שאם עשינו כך כבר הרבה פעמים וראינו תוצאות, זה לא יביא את הפעם הבאה. אנחנו בתוך מהלך ארוך. כל מקרה הוא הזדמנות. צמיחה והעמקה נוספת. כמו שכתוב בגמרא מסכת חגיגה: "אינו דומה שונה פרקו 100 פעמים לשונה פרקו 101 פעמים". אז דברו איתי אחרי 101 פעמים.

יש בילבול גדול אצל הורים, שיוצר קושי להבדיל בין לתת אמון בילד, לבין להאמין לילד. אלו שני דברים שונים לגמרי שעל פני השטח מתבטאים בצורה אחרת, על אף שיש ביניהם דמיון. כשאנחנו עומדים בפני ילד בגיל ההתבגרות יש לנו את כל הסיבות לא להאמין לו. הוא מתכנס כלפיי עצמו, לא משתף אותנו בעובר עליו, מסתיר מאיתנו הרבה מאוד דברים של איפה היה ומה עשה ולא פחות מזה, מסתיר מה הוא רוצה ומה הוא חושב. הוא לא רק מסתיר, הוא גם משקר ואומר בפה מלא: "לא עשיתי!" על מה שעשה או: "עשיתי!" על מה שלא עשה. ואז עולה השאלה איך אפשר לתת אמון בילד שכזה?? יש הרבה מה להרחיב גם בנושא של איך להתייחס לחוסר אמיתות והסתרה שנכנסת לחיינו בשלב שבו גיל ההתבגרות נדבק בילדים ללא רחם, אבל נרחיב על זה בהזדמנות אחרת בעז"ה. בואו ננסה להבין מה הכוונה לתת אמון גם כשיש דברים שאנחנו יודעים שנסתרים מאיתנו וגם דברים שאנחנו יודעים שמוצג לפנינו מצג שווא. אני רוצה לתת לכם דוגמא, מקרה שאני חוויתי וגרם לי להבין משהו מאוד משמעותי לגבי אמון. בתחילת דרכי בתשובה, התחלתי לחקור ולבדוק. שאלתי שאלות על מצוות, למה מקיימים מצווה זו או אחרת. ביקשתי הוכחות לאמיתות התורה. שאלתי על אישים ועל סיפורים מוזרים מהתנ"ך, כי היו סיפורים שהיה לי ממש קשה להבין וכן על זה הדרך לאורך הדרך בדרכי ההולכת ועולה בדרך ה'. עם הזמן, קיבלתי אמון בקב"ה, בתורה ובכל הסעיפים היוצאים ממנה. אם תשאלו אותי היום איך התורה מסתדרת עם הסיפורים על דינוזאורים שהיו לפני אלפיי שנים, אני אגיד לכם בלי למצמץ – "אין לי שמץ של מושג!!" יש לי כבר אמון מלא בתורה ואני יודעת שגם אם יש משהו שלא מסתדר לי בעין וגם אם יש לי שאלות פתוחות, אני לא צריכה בדוקא את כל התשובות ועצם הסימן שאלה לא מערער לי את האמון. לכזה מצב אנחנו צריכים לשאוף להגיע עם הילדים. ועדיין אני מבינה שהדבר צריך ביאור. אז אנחנו יודעים שהקב"ה הוא אחד מהשלושה שותפים שאחראיים לילד הזה. אנחנו יודעים שיש בילד הזה צלם א-לוקים. אנחנו יודעים שכל נשמה שירדה לעולם, גם זאת המורכבת יותר או פחות, היא טהורה וזכה. משהו מכל אלה נעלם? התאדה? לא! אלא מה - נחבא? כן. מסתתר מאחורי שכבות של הגנה כאב? כן! מול הילדים שלנו אנחנו תמיד נשאף לתת אמון בחלק ההוא הנסתר ונעלם. בצלם א-לוק ממעל, בנשמת חיים שעוד קיימת בו ואולי מתקשה בנשימות כבדות מרוב כאב. בחלק הזה נשקיע את מירב המאמצים שלנו. והחלק הזה לא משתנה ולא חשוב איזה תספורת או ג'ינס עוטפים אותו. ולא חשוב איזה מילים, מתריסות, כואבות, מלוכלכות ככל שיהיו, יוצאות מהפה שנמצא בלבוש הגוף. ילד או ילדה שעברו מה שעברו וסוחבים על גבם כל כך הרבה עומס ולחץ, כאב ובילבול, כל מה שאנחנו נתקלים בו חזיתית במציאות הגשמית הוא רק סימן למה שמתחולל בפנים. לכן, כשאנחנו ניגשים למלאכת הצלת הנפשות, במה נתעסק? בבגדים? בישיבה? בסמינר? באמירות? לא. כל אלו הם דברים חיצוניים. אנחנו נתמקד ישר בשורש העניין. אמרנו הצלת נפשות, אז נתעסק בנפש. דוך ישירות אליה, בלי בכלל להתייחס למה שקורה מסביב. אותה הנפש ההיא שיש בה טוב רק צריך להזכיר לה. ולה ניתן מענה עד כמה שידינו מגעת. אמרה לי אמא: "אבל איך? אני לא מוצאת נקודה אחת טובה בילדה! (בת 18 וחצי) לא רואה משהו טוב שיש בה שאני יכולה לחבר אותה לטוב הזה! הנה לדוגמא אתמול, אחרי שכבר יומיים הלכה לתיכון, שוב פעם לא הלכה! לעבודה היא תלך, עם החבר שלה היא תלך, אבל לתיכון לא!" "אוקיי", אמרתי. "אז למרות שהבנות בתיכון עושות לה פרצופים והמורות, אין בכלל מה לדבר, היא עוד הולכת מידי פעם? ממש נלחמת הבת שלך. וכזאת חרוצה, עיקבית ורצינית שלמרות שהולכת עם החבר כל לילה, עדיין מגיעה לעבודה כל יום, כל יום? טוב, נראה לי שמצאנו איזה כמה חוזקות שאפשר לתת עליהן דגש". "ואז מה?" האמא שאלה. "מה זאת אומרת", אמרתי, "תוך יום יומיים היא חוזרת צ'יק צ'ק לתלם" בהומור. אז מה כן? טיפה ועוד טיפה, עוד נקודה של הארת הטוב, עוד קצת בניית אמון של הילדה בעצמה. עוד פתח של אמון באדם, בעולם, שאנחנו ההורים, חלק משמעותי ממנו. הפנימי והחיצוני. ככה בלי להתייאש, ליצור קשר מסוג אחר. לא קשר של הוראות והערות. קשר של חיבור, של אמון, לא רק אמון שלנו בילדה, אלא אמון שלה בנו שאם אנחנו רואים בה את הטוב, היא תאמין לנו אולי סוף סוף. לעצמה, היא כבר לא מאמינה. כאן "אמון" ו"להאמין" כן מתחברים. זה לא שאנחנו מאמינים למישהו ואז יש לנו בו אמון. זה בדיוק ההפך, זה כשבונים אמון, מאמינים. כי שני אנשים שיש בהם אמון לא ישקרו ולא יסתירו אחד מהשני. בשבוע הבא אספר לכם סיפור ממש חם מהתנור, על אמון. על ההשפעה המהירה והחודרת את כל הרבדים. וואו. באמת.

אם היינו מדענים, איך היינו חוקרים את התופעה הזו שנקראת הילד שלנו? לאילו מסקנות היינו מגיעים? באילו כלים היינו מנסים לנבא את העתיד כדי להשיג שינוי ושיפור? אני רוצה לספר לכם על שני תחומי מדעים ואיך נוכל ללמוד מהם, כדי להבין יותר טוב את הילדים שלנו. האחד הוא חקר האנתרופולוגיה. האנתרופולוגיה החברתית שואפת ללמוד את האדם שעומד מולה בצורה הכי נקייה ואובייקטיבית שאפשר. לצד זאת, מצטרפת ההכרה שלעולם אדם, גם אם הוא מדען לא יוכל להיות אובייקטיבי לגמרי ולו מהסיבה שהתחום אותו הוא מבקש ללמוד, מגיע מאיזו נטייה אישית שלו לנושא. אך בכל זאת, זו השאיפה. אחד החוקים המרכזיים הוא, להבין את האדם ביחס לעצמו ולא ביחס לחוקר. ראשית נדרש ללמוד על נטיות נפשו של הנחקר, הרקע ממנו הגיע, התרבות שלו, הסיפור הפנימי שלו ועוד. לאחר מכן יש לעשות איתו שיחות אישיות ולהבין מהם רצונותיו, שאיפותיו, מהם החסכים והכאבים שהוא חווה, מה הוא חושב על עצמו, מהי תפיסת עולמו ועוד. עכשיו נעבור לתחום אחר והוא חקר עתידים, ככה קוראים לזה. בתחום הזה חוקרים את העתיד בכל מיני תחומים כמו פוליטי, כלכלי, סוציולוגי, טכנולוגי ועוד. מה שהדהים אולי לגלות הוא, שלא ניתן לנבא (באופן מקצועי ומדעי) את העתיד הקרוב בטווח של שנה, שנתיים ואפילו חמש. אלא מה? צריך להתרחק קדימה לעשר שנים לפחות, כדי להגיע לתוצאה כמה שיותר מדוייקת. למה זה כך? מכיוון שבטווח הקצר תמיד יהיו שינויים ותהפוכות. המצב משתנה מצד לצד כמה וכמה פעמים, אבל עם הזמן משהו מגיע לאיזון ומקבל צורה שאותה דווקא כן אפשר לנבא ע"י מחקר של נתונים עכשווים, עם התייחסות משמעותית לעבר הקרוב והרחוק. מוסיפה עוד נתון משמעותי- לשני התחומים נדרשים סובלנות וחוסר שיפוטיות. המדען נדרש לצאת מהמקום של – "אחר ושונה זה לא טוב". הוא צריך לזכור שתפקידו הוא רק להבין את מה שהוא רואה. לשים את הרגש האישי בצד. באופן אינסטינקטיבי, כולנו, המדען ואנחנו מיד מגיעים מנקודה שיפוטית וזה נורמלי ולגיטימי. אך המדען נדרש להחזיר לעצמו שוב ושוב את הכובע של האנתרופולוג ולהשתמש בשכל. זה מקהה את תחושת הרגש הסוער שעלול לבלבל את ההבנה הנקייה של מה שקורה מול עיניו. כשאתה מבין, גם אם לא מצדיק, זה מוריד עומס ריגשי. וזו סתם ככה, מתנה לחיים. כנראה המדענים קראו מה שכתוב בתניא: "מוח שליט על הלב". איך כל זה נוגע אלינו? בעצם כולנו חוקרים באיזשהו אופן. אנחנו נכנסים למקום ומיד מנסים לזהות מי הם האנשים שעומדים מולנו, מאיזה רקע הם, מה הם חושבים, לאיזו תרבות הם משתייכים (בשפתנו – מאיזו קהילה הם), מה הם לובשים וכו'. את כל זה נצרף לניסיון המאוד משמעותי להבין, מה הם חושבים עלינו...? מי אנחנו ביחס אליהם, איך אנחנו מצופים להתנהג ובמילים אחרות איך נוכל למצוא חן בעיניהם. המוקש נמצא בכך שהרגש אכן יתפוס מקום של כבוד. מה שייקבע הכי הרבה את ההתנהגות שלנו יהיה בעצם, מה אנחנו חושבים על עצמינו. עם הילדים נראה לנו שאנחנו יודעים הכל, מכירים את הרקע ואת כל הנסיבות כדי להבין מה קורה איתם ומה עובר עליהם. אם נוכל לשים בצד את המעורבות הריגשית ולהתבונן בהם ממקום נקי, נטול שיפוטיות. לבוא עם סקרנות אמיתית, לשכוח לרגע כל מה שאנחנו (חושבים שאנחנו-) יודעים ומבינים. אולי נגלה ילד קטן (וגם אם נראה גדול וחזק) ואפילו קצת מסכן, שעבר איזה שבר, חווה כאב לא מעובד, חש הרבה פעמים לא מובן ולא תמיד קיבל הכרה ברגשותיו. וכל זה לא באשמת אף אחד. כך רצה הרצון העליון ברצונו יתברך. כרגע אנחנו לא נדרשים לעשות ולפעול שום דבר. רק להבין. עכשיו נכניס למשוואה את חקר העתיד שאומר שמה שקורה כרגע ומה שסביר שיקרה בתקופה הקרובה, לא מצביע בכלל על העתיד לטווח הרחוק. בכאן ועכשיו – בלאגן, זה נכון. אבל כדי לנסות להביא תועלת לעתיד עלינו לזכור קודם כל שהעכשיו הוא לא גזירה על העתיד. התבוננות, סבלנות והמתנה הם משאבים נצרכים. ואם אפשר להכניס קצת נשימה. ולא יכולה להימנע מהמילה - חמלה. גם אנחנו עברנו עוברים שבר וכאב. אנחנו מאוד מבולבלים וחסרי אונים. המערכה הזאת בחיינו שנקרא לה הורות, כ"כ סבוכה ומורכבת. הולכת ונבנית בדיוקים קטנטנים לאורך כל שנות חיינו, גם כשהגוזלים עוזבים את הקן. לעולם אנחנו הורים והם לעולם ילדינו. מה שמשותף לנו ולהם הוא שכולנו ילדים. בכולנו יש את הילד הקטן שמבקש שיראו אותו ויבינו אותו ויחבקו אותו. וזהו.  לכולנו גם מגיע לקבל מענה לצרכים הבסיסיים האלה. ויהיה זה אנחנו בעצמינו – דיינו!

איך נוכל להפוך את הפחד מרגש שעוצר אותנו מלפעול, לרגש מניע לפעולה? אנחנו עומדים מול ילדים שגידלנו ב 10 אצבעות. מסרנו עבורם 100 נפשות, התעלפנו וקמנו אין ספור פעמים ממה שהם עשו, אמרו, ניראו, דרשו... הוצאנו עליהם ממיטב כספנו לספק להם את מה שחשבנו אנו, שהם צריכים ולא פחות מזה, מה שהם טענו שהם צריכים או רוצים. אנחנו רוצים לומר להם משהו, לבקש, ללבן איזה עניין, או בכל מיני סיטואציות אחרות, והילדים האלה... לעיתים (רבות), מפחידים אותנו. כן, זו לא בושה לומר- אנחנו מ פ ח ד י ם !!! לא רק שזו לא בושה, זו חובה. טוב אולי לפעמים זו גם בושה, אבל יחד איתה, נצעד לעבר ההכרה. רק אחרי שנסכים להודות בכך בפני עצמינו, נוכל לחשוב ולבדוק האם ומה יש בידינו לעשות. שמעתי פעם משפט יפה: "ההבדל בין הפחדן לאמיץ הוא לא ברמת הפחד, אלא בפעולה. שניהם פוחדים. הפחדן לא פועל בגלל הפחד. האמיץ לעומתו, פועל למרות הפחד". ולא רק שזה יפה אלא ההגדרה שבמשפט מורידה מהפחד את הפריווילגיה, למנוע מאיתנו לפעול. בנוסף, עצם ההודאה בפני עצמינו שאנחנו פוחדים מהילדים שלנו, תשחרר משהו מן הלחץ שסביב האירוע. כמו סוג של "אין שמחה אלא כהתרת הספקות". כשהדברים ברורים, זה פשוט יותר קל. הרבה פעמים בגלל החשש מאיך הילד יגיב, מהרצון שרק יהיה שקט ולא לעורר מהומות, אנו נמנעים מלפעול. יכולה להבין בהחלט, וגם מכירה, בענק. אבל! עצם ההימנעות שלנו נותנת תוקף לילד להמשיך באווירת ההפחדה (לא באופן מודע כמובן). כל הימנעות גוררת אחריה עוד אחת. מפעם לפעם זה הופך לדפוס שהולך ומתקבע, גם אצלינו, גם אצל הילד. עוד דבר, דיברנו כבר הרבה על כך שהילד נמצא בסערה, הוא לא יציב, והוא כ"כ צריך אותנו כעוגן, כפיסת ביטחון בים הגועש. פעולה (עם או בלי פחד), תמיד באה ממקום של שליטה. או לפחות מחזירה לנו את תחושת השליטה. וזה חשוב, גם לנו וגם לילדים. לפני שאנחנו ניגשים לפעולה מסויימת מול הילד, אנחנו צריכים קצת עבודת הכנה. זה יעזור לנו לפעול ממקום יותר רגוע ויותר נקי. חלק מההגדרה של "נקי", זה אומר משהו שדיברנו עליו הרבה, נזכיר לעצמינו שלעשות את הדבר הנכון, זה ללא תלות בתוצאה כזו או אחרת. אז נזכיר לעצמינו כמה דברים: 1) עצם זה שנתגבר על הפחד (כלומר, נפעל עם הפחד) זו תוצאה חשובה מאין כמוה. 2) עצם הכנות שלנו מול עצמינו, מול הילד, זה גם משהו, חתיכת משהו. 3) זה שהילד רואה, מרגיש, שיש פה מישהו שלא מאמין למה שהוא מנסה למכור, מעביר לו מסר ברור (שכדאי שנאמין בו): "אתה אמנם משדר איזו בריונות, אבל זה בסדר, אני יודע/ת שאתה מבולבל, אולי טיפסת על עץ גבוה מידי, אבל אני כאן, יציב/ה, לא נבהל/ת". לא בציניות או בהתנשאות חלילה, אלא עם המון חמלה. ניקח בחשבון שנקבל דחייה, או התנגדות. גם מזה נשתדל לא להיבהל, לא להירתע, ובעיקר שזה לא יביא להימנעות. אני אתן דוגמא: יש מולנו ילד כועס, ממורמר. אנחנו אומרים לו שאנחנו אוהבים אותו והוא בתגובה זורק איזו אמירה פוגענית, או מתעלם, אם זה מונע את הפעם הבאה שנגיד לו מילות חיבה, הטרור ניצח. נזכור שהוא, גם פוחד, בעיקר מעצמו. ואנחנו, המבוגר האחראי בסיפור. לפחד כולם פוחדים. ההבדל נעוץ בפעולה, האם נעשית אע"פ ולמרות. עכשיו אני רוצה לדבר על ההבדל בין פחד לזהירות. רק אחרי בדיקה כנה ואמיתית נוכל לברר מה באמת מנהל אותנו. זה יכול להיות בתחושה בגוף. לפעמים רק המחשבה על זה שאנחנו הולכים להגיד/לדבר/לבקש/ משהו מהילד מעלה בנו גל כזה של לחץ. זה אומר = פחד. לפעמים המחשבות של: הוא יעשה לי בלאגן, לא יאהב אותי/ את א-לוקים/ את המצוות או, ישבש לי את הסדר יום = פחד. מחשבה או הרגשה של: אולי (עם דגש על "אולי") זה יותר מידי עומס בשבילו כרגע, אולי זה בבחינת יש מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע, אולי זה ציפייה (אפילו להבנה מצד הילד, לא רק שיעשה, או לא משהו) גבוהה מידיי וכד'. זה אומר = זהירות. יכולה לומר לכם שבעיקר, תנסו להקשיב לבטן שלכם. היא יודעת הכל. רק רגע להיות בשקט עם עצמינו, לשאול את עצמינו את השאלות, והתשובות בוא יבואו. מי שמכיר את הספר "ציפור הנפש", יבין בקלות על מה מדובר. בכל מקרה, את התשובות, רק אתם יכולים לדעת. ושתדעו שגם אם לא הצלחתם לזהות, או שחשבתם שזיהיתם ופעלתם ונהייה יותר גרוע, או כל תסריט אחר, עצם זה שאתם מתעסקים עם זה, מעלה את זה לרמת מודעות יותר גבוהה ועם הזמן ישליך לשאר תחומים. כמו מנסה לומר, שוב, לא לחתור לתוצאות. כשעושים את הדבר הנכון, תמיד יש לכך השפעה חיובית. אולי קצת שונה ממה שחשבנו, אולי תגיע ברגע אחר, אבל תתן את חותמה. ועוד משהו קטן, כמו תמיד, תזכרו שזו הזדמנות לצמיחה אישית, לשחרור ריגשי. תדמיינו שאתם מגיעים למצב שתדעו לזהות את הפחד, ושהוא לא ינהל אתכם, וגם לא ימנע ממכם לפעול. איזו הרגשה של שחרור זו תהיה, אה? כשתגיעו לשם, לפסגת ההר, ספרו לי איך שם. אני בדרך.

אחד מההיבטים הכי קשים וכואבים שאנחנו מתמודדים איתם מול נוער בכלל ובפרט מול נוער מתמודד, הוא היכולת ההולכת ומתמעטת, עד נעלמת, להשפיע, היינו רגילים לומר להם: "עשו כך ואל תעשו כך. ככה מדברים וככה לא. לך לישון, תכיני שיעורי בית, החבר\ה הזה\ו, לא!" נכון, קיבלנו סירובים וה"לא" אכן נשמע במחוזותינו. אבל היה עוד עם מי לעשות מקח וממכר. קצת שכנוע, אולי ממתק או איזה פרס. הלכנו להנחיית הורים, שמענו שיעורים בחינוך, למדנו על משמעת והצבת גבולות, ניסינו ליישם מה שיכולנו ומה שלא, איך אומרים אצלינו, מה שלא הולך בכח הולך ביותר כח... ואז הגיעו ימים אחרים. בקשה או דרישה שלנו קיבלה במקרה הטוב "לא" נחרץ ותקיף, אפילו תוקפני ובמקרה הפחות טוב, התעלמות. שאלה כמו: "אמא את מרשה לי?" כבר מחוץ לתחום לגמרי. איש הישר בעיניו יעשה. הם חיים את חייהם כאילו לא עד לפני שנייה החלפנו להם טיטולים. כאילו מי אנחנו בכלל בשבילם? אין יותר מקום לדין ודברים. זהו. אין לנו יותר איך להשפיע עליהם. האמנם?! טוב ברור שאני מרימה להנחתה, אני לא אשאיר אתם עם הייאוש הצורב בלב. אבל לא כי אני מחפשת סתם לנחם אתכם. כי באמת באמת אני יודעת שיש לנו דרך להשפיע ובגדול. אבל רגע לפני זה, אולי בכלל צריך לשאול, האם זו עדיין צריכה להיות שאיפה אצלינו ההורים, כשהילדים כבר גדלים, להשפיע? אולי דיי? אולי זה מרצון לשלוט? אולי מאגו? אולי אנחנו פשוט רוצים שהדברים יהיו כמו שאנחנו מבינים? אכן, שאלות שיש להתבונן בהם. אני מאמינה שאחרי שניקינו את כל המקומות האלה, נשאר מקום טהור, אמיתי, נקי, ששואף להשפיע. אם בבחינת שליחות שיש לנו בעולמנו להשפיע (טוב!!!) על הסובבים אותנו ומי יותר מהילדים הם הסובבים אותנו? ואם לא זה, היצר ההורי הבסיסי, המהותי, להשפיע, לתת, לילדים שלנו. בדיוק כמו שהחלפנו להם, האכלנו אותם, לקחנו לחוגים, גם כשהם גדולים אנחנו רוצים לתת להם. אוכל, מתנות וגם דרך, השראה, השקפה וכו'. אז איך הגעתי להכרה הזאת שיש לי אפשרות, להשפיע על המתבגרים שלי? תשובה: התייאשתי. טוב, זאת מילה לא פופולרית. אז נשתמש במילה אחרת - שיחררתי. אבל עם כאב כזה של ייאוש. ואז, אחרי שבר – גאון. כן, אחרי. ככה זה בחינוך ילדים. אחרי שחלקים מתפרקים, מתאפשרת בנייה מחדש. של משהו אחר. הבעיה היא שאנחנו מנסים להחזיק כ"כ חזק במוכר ובידוע, שאנחנו לא מצליחים לנסות ולבדוק אולי יש משהו אחר, שונה, שמוביל לאותה מטרה, רק בדרך אחרת. זה ללא ספק אחד האתגרים הכי גדולים שלי כשאני יושבת מול הורים, שבאים. כלומר זה הורים שבאים, לא כאלה שלא מבינים עדיין שיש מה ללמוד. והם רוצים לשמוע ולשנות ולקבל כלים. וזה לא פשוט אחרי שרגילים 13, 14, 15 שנה, או יותר, לעשות משהו שיחסית עובד, ופתאום, לעשות משהו אחר. הבעיה היותר גדולה היא שה"לעשות" החדש הזה, הוא הרבה פחות לעשות. הרבה הרבה פחות. אבל זה המון להשפיע ומלא מלא לתת. זו נוכחות מלאה בתודעה של הילדים בכל רגע ורגע. זה ה"יוסף שראה דיוקן אביו" של הדור. זה להיות בשבילם האור שבתוך החושך. זה לדעת שגם כשהם רחוקים פיזית, הם קרובים. זה לעבוד מתחת לפני השטח. מקווה שהכנתי את הקרקע מספיק לקראת התכלס. אבל עוד הקדמה קצרה שאתם בטח כבר יודעים, אבל תמיד תזכורת זה טוב: גיל ההתבגרות זהו השלב הכי משמעותי של בניית ה"אני". "אני" זה לא אבא, זה לא אמא וזה לא כל מה שמוכר וידוע. לכן מה שאמא\אבא רוצה לתת, הם בדווקא, לא רוצים לקחת. הם רוצים משלהם. עוד נקודה, מכיוון שהגיל הזה מלא בתהפוכות רגשיות, תודעתיות ופיזיולוגיות, מכיוון שהם מגיעים לגיל הזה הרבה פעמים עם טראומה\ות, מכיוון שבגיל הזה הם נתונים למערכת לחצים כמעט מכל חזית, כל אלה ביחד, מטשטשים אצלם את החיבור לעצמם, לטוב שבהם, וזה מקשה עליהם לבחור נכון (כמובן לא תמיד מה שנראה לנו נכון, זה הנכון עבורם). השאיפה היא לעזור להם לבחור נכון ואז הכל מסתדר, נכון...?! זה לא משנה לנו אם זה אנחנו גרמנו להם או שהם הגיעו לזה לבד. בעצם זה כן משנה, כי בגיל הזה אנחנו רוצים שהם כבר ילמדו לבחור נכון בעצמם. רק עוד תזכורת אחרונה וקטנה, אנחנו ההורים, מעצם מהותינו, אם נרצה ואם לא ובמיוחד אם הילדים ירצו ואם לא, אנחנו מקור ההשפעה הכי גדול בעולם על הילדים. הראייה היא שכל האנטי שמפעיל אותם בגיל הזה נגדנו, הוא ניסיון עיקש לדחות, להרחיק את ההשפעה שלנו עליהם. זהו, מבטיחה. עכשיו מה כן, איך בכל זאת נוכל להשפיע. אהה טוב, זה החלק הקל. והוא בשלוש מילים: קשר קשר קשר. עוד כמה מילים: קשר טוב, חיובי, הדדי, אוהד, מחבר, מרים, תומך, מכבד. זה אולי נראה לכם מילים פורחות באוויר. סוג של: "בסדר הבנתי, קשר, אבל איך אני גורם\ת לו\ה לעשות בחירות נכונות?" ככה בדיוק. קשר טוב מזכיר להם שיש בהם טוב, מחבר אותם לעצמם, מנקה את אבק הדרכים, נותן ביטחון, וכל מה שצריך בשביל לבחור בטוב. יש מצבים שאין עוד משהו בכלל. במצבים שאתם רואים שעדיין יש לכם אפשרות להשפיע באופן אקטיבי, גם אז, בבקשה, אל תוותרו על האופן הזה. הם עוד יצטרכו את זה לחיים.

כיוסף שראה דיוקן אביו כשאנחנו הופכים להורים נופלת עלינו אחריות גדולה ועול גדול. לעיתים גם חששות האם נצליח למלא את שליחותנו כראוי. האם נעמוד במשימה הכבירה הזאת של להיות הורים. התפקידים שנכללים במשימה הזאת כידוע, גדולים מספור והם הולכים ומשתנים לפי כל ילד וילד עם האופי המיוחד שלו והאתגרים שהוא מציב בפנינו. בכל אופן מה שלא נעשה וכמה שנשתדל ואפילו כמה שנטעה, תמיד, אבל תמיד, אנו עבורם הדמות המשמעותית ביותר בחייהם. מצד אחד זה עוד יותר מעצים את גודל ומשמעות התפקיד ומצד שני זה מאפשר קצת להוריד לחץ, קצת לנשום. האמת שההשפעה המשמעותית ביותר שיש לנו על ילדנו בגיל ההתבגרות, היא דווקא זאת הפאסיבית. והיא קשורה לעבודת הנפש שלנו מול עצמינו. כמה אנחנו רואים את עצמנו כשליחים? כמה אנחנו משאירים למי שעליו המלאכה לגמור? כמה אנחנו זוכרים שהיצורים הקטנים האלה גדלים בסוף והופכים מול עינינו לאנשים בעד עצמם? כמה מדובר ברצון שלנו לשלוט? כמה אכזבות, פחדים, כעסים, תסכולים וחוסר אונים, מנהלים אותנו וגורמים לנו להתנהג מולם לפעמים בצורה שלא בהכרח הכי מיטיבה איתם? יש לי בשורה עבורכם! יש לנו האפשרות להשפיע בצורה מיטיבה ביותר וגם מרחוק! בבחינת: "כיוסף שראה דיוקן אביו", הכוונה במובן הריגשי. ההיבטים שדיברנו עליהם כאן, כמו שהגיל הזה הוא כלי לחיים, שהוא בונה את האישיות של הילד, שהגיל הזה קשה לא פחות ואולי אפילו יותר, לילד מאשר לנו. שזו תקופה, ארוכה אומנם אבל חולפת. שתפקידנו הוא להקל עליהם ולתת להם כח, כל ההבנות האלה תוך כדי עבודה והעלאת המודעות, מאפשרים לנו להרפות. ההבנה שהכח שלנו להשפיע בגיל הזה היא הרבה פחות ע"י אמירות ומעשים, והרבה יותר ע"י השפעה מרחוק, בעצם מרחיבה את מעגל ההשפעה שלנו. אנחנו יכולים להשפיע מעצם מהותנו, במחשבתנו, בחיזוק התודעה שעצם מי שאנחנו ומה שאנחנו, חודרים לנימי נפשו של הילד, היכן שהוא יהיה. אשתף אתכם במשהו אישי: החתן שלי עושה לי לפעמים מבחנים. הוא שואל את דעתי לגבי נושא מסויים, השקפתי, אמוני, או כל נושא מהותי אחר, כשהוא בעצם דיבר על זה קודם עם אשתו, הבת שלי. ואז הוא עושה השוואה, האם דעתי בנושא דומה, סותרת או זהה לדעה של הבת, כאמור אשתו. ללא יוצא מן הכלל, דעותינו תמיד זהות! מה שמפתיע הוא, שכאשר היא היתה נערה והיינו דנות בנושאים אלו, תמיד אלו היו וויכוחים ואפילו סוערים. היא היתה סותרת אותי בכל עניין. כשילד מתנגד, מתנגח, מתווכח, הוא בעצם מקבל עוד ועוד תשובות פנימיות. הוא לומד דרך הסתירה. הוא מחזק בתוך עצמו את המחשבה והדעות שלו. לנו הוא לא יראה את זה, מאחר והוא כרגע בתפקיד. התפקיד שלו הוא להתנגד באופן זמני כדי לבנות את עצמו ממקום אחר. אם נשכיל להיות למענם העוגן, התמיכה, הדמות המכילה, שמעניקה להם את החופש לבחור מתוך אמון שבסוף הם יבחרו בטוב, מעל כל מה שהכלים האלה יתנו להם לאורך כל חייהם, זה ייתן להם גם את הכח לעמוד בנסיונות הלא פשוטים בכלל שהם עוברים בגיל הזה. יש שני מצבים שזה יבוא לידי ביטוי. מצב אחד, הילד עומד בפני נסיון, נסיון קשה. כנראה ששיקול דעת לא יספיק. יהיו הרבה גורמים מפריעים שימנעו ממנו לקבל החלטה נכונה. אבל! יש מצב, שרק בשביל לא לאכזב את אבא ואמא ואפילו שהם בכלל לא ידעו לעולם על הנסיון הזה, אבל בתחושה שלו רק בשבילם שווה לו, לא לעשות את זה. והמצב השני אולי נשמע פחות מוצלח, אבל אני דווקא יותר מחבבת אותו - מצב שבו הוא בכל זאת יעשה מעשה, לא יהיו לו את הכוחות לעמוד בזה. אבל(!!) למעשה יתווסף איזה קווץ' בלב, אוף למה עשיתי את זה, זה לא היה שווה את זה. החוויה של האוף הזה תחזק אצלו את ההבנה שזה לא כדאי. איך זה קורה? הילד רואה בעיניי רוחו, אותנו ההורים. ההורים האלה שמבינים אותו, שאיתו בתוך הקושי. למעשה לא יצטרף העוקץ הזה של "אני עושה את זה דווקא כי אבא ואמא נגד זה", או: "אני עושה זה כדי להראות להם שאני שולט במעשים שלי וכו'" שתדעו שבאופן פנימי ביותר הילדים רוצים לעשות לנו נחת. רוצים, אפילו לרצות אותנו. אם נספק לו את תנאים המתאימים, הילד יראה בנו כדמות שלא בא לו לאכזב, כי אנחנו כ"כ טובים אליו ומבינים אותו. נכון, קשה לפעמים לראות את זה בתקופות מסויימות ונראה שזה הכל נגדנו. אבל איך אומרים, הם לא נגדנו, הם בעד עצמם. תאמינו בכח שלכם כהורים מעצם היותכם. אמא. אבא. אלו לא עוד מילים. תדעו שההשפעה שלכם היא כבירה. לטוב ולמוטב.

אנחנו ילדים גדולים אבל אנחנו ילדים. ילדים של א-לוקים. וגם ילדים בפני עצמינו. נכון, אני תמיד מתייחסת אלינו כמבוגר האחראי. המבוגרים מהסוג הזה שאין להם תירוצים. אלה שלא יכולים להחזיר לילד מידה כנגד מידה. אלה שצריכים לקחת פיקוד ושליטה. על עצמינו כמובן. שצריכים להיות במודעות עצמית גבוהה. המודעות הזאת היא גם הידיעה, שיש בנו חלק שרוצה תמיד להרגיש טוב, להרגיש שהוא בסדר, להרגיש שמרוצים ממנו, שאוהבים אותו, ככה כמו שהוא, עם כל הפאשלות? החלק הזה נמצא גם בנו. זה החלק הילדי שתמיד נשאר. ילדי זה לא ילדותי ילדי זו הנקודה הפנימית הטהורה והזכה שקיימת מהרגע שאנחנו נולדים. עם הזמן היא מתחילה להעלות ספקות האם ועד כמה היא עדיין טהורה וזכה. אירועי החיים משכנעים אותה שהיא כבר לא כל כך. והיא, כמו ילדה טובה – משתכנעת, למרבה הצער והכאב. באמת עולה השאלה, האם החלקים השוגים בחיינו מערערים על זכותה של הנפש? האם הם מערערים על זכותה לאהבה, על זכותה הבילתי מתערערת לקבלתה ללא תנאי? על זכותינו הפשוטה להרגיש טובים, שלמים, ראויים? אלומה לב בספרה "עד שליבך יתנגן" כותבת: (מותר לשנות ללשון זכר) "אפשר לשגות ולהיות מתוקנת. האור נפרץ קודם כל בהסכמת ליבך למשגים שהיית עושה. הרבי לשגות, התיקון שלך יהיה כשתקבלי את עצמך עם השגיאה, מותר לך לשגות עד שתחליטי לתקן. כל המוכנה לשגות – צומחת. כל השגיאות מותרות, חוץ מהשגיאה כלפיי קיומך." השאלה עדיין עומדת. נשאיר אותה לכמה רגעים ונחזור אליה עוד מעט. הרבה פעמים כשהורים מגיעים אליי, האמת רוב הפעמים, תוך כדי הדיבורים והסיפורים, אני מוצאת את עצמי שוכחת לגמרי מהילדים. כל מה שאני מתמקדת בו אלה ההורים עצמם. הם אומרים שהילד עושה, מתנהג, אומר, בועט, מזלזל... וכל מילה כזאת היא מרכז של סיפור מקרה כזה ואחר של התרחשות קשה מאוד. זה מה שהם אומרים, מספרים לי. מה אני שומעת? כואב לי. כן, אני חוזרת לכאב הזה ואחזור אליו תמיד, כי אותו צריך לשים במרכז העיניינים. הוא מסובב כל הסיבות, הוא הגרעין של החיים. ה"כואב הזה" מכיל בתוכו אגו (לגיטימי וראוי) שנפגע. בגידה, דחייה, עלבון ויותר מהכל - אשמה. זה כבר משהו שמעורר אצלי, את הכאב. כואב לי על הורים, אבל גם על עצמי. כלומר אם לא הייתי מכירה את זה מעצמי, הדק היטב היטב הדק, לא הייתי יכולה להרגיש כך את ההורים. אילו בורות עמוקים עברתי עד שהגעתי למקום שהשגיאות שלי, ההולכות ומתחדשות השכם וערב, לא מערערות את נפשי. טוב נו, לא לגמרי לא. אבל הרבה פחות. בעוצמה פחותה ולמשך פחות זמן. או אז, כשהכאב שלי מתעורר מול כאב ההורים, כבר לא אכפת לי בכלל מהילדים. כלומר אכפת, אבל לא הרגע. עכשיו אכפת לי מהילדים הגדולים. אני כבר לא רואה פאה, משקפיים, כיפה. אני רואה נפש. שזקוקה לריפוי, למילה טובה. ובאמת שלא חסר. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. ואז אני רק מראה לה ומזכירה להם את כל הטוב שיש בהם. וזה לא פשוט, כי ברגע שאני מתחילה לומר להם דברים טובים על עצמם, כשהם מרגישים שיש מישהו שמקבל אותם ומעריך אותם, משהו בלב נפתח והם מתחילים בווידוי, ומספרים לי על דברים לא טובים שהם עשו עם הילד. ואז יש לי עבודה יותר קשה ואני מוצאת את עצמי במלחמה. מלחמת האור מול חושך. אבל זה שווה לי הכל והאור תמיד מנצח. התגובות שאני מקבלת בסוף פגישה וההודעות של יום אחרי, מרחיבות את ליבי בצורה שקשה לי לתאר. הידיעה שהורה יצא ממני עם הרגשה שהוא בסדר, שהוא טוב, ולא אע"פ ולמרות הכל, אלא בזכות(!!!) השגיאות, זה בשבילי עולמות. למה בזכות? כי הלא, למה אנחנו הולכים לדבר עם מישהו, למה אנחנו רוצים לשמוע עצה, הכוונה? אולי אנחנו לא תמיד מודעים לזה ואולי זה מנגנון הגנה לא רע בכלל, אבל זה בגלל שאנחנו רוצים לתקן. על פני השטח ייתכן ונאמר, לתקן את הילד, את המצב, אבל כבר אמרנו שעמוק בליבנו יושבת לה אשמה, והיא, הרוצה תיקון. איכשהו הגענו להתחלה, או לסוף איך שתחליטו. אני מסכמת: יש בנו חלק ילדי, טהור, שתמיד רוצה לחזור להרגשה הזאת. ואז יש לנו חיים ונהייה בלאגן. ואנחנו יושבים מול איש טיפול או ייעוץ כדי שיעזור לנו לתקן את החיים. בעצם אנחנו רוצים, שהוא יגיד לנו שאנחנו טובים. זהו. ככה פשוט. וכל זה אני אומרת כי הימים שבהם התוכחה עבדה, עברו חלפו מן העולם. היום מה שעובד זה להרגיש שאנחנו טובים. רק מפה יכול לחול שינוי, בבית, עם הילדים, בכל תחום. באמת באמת שכל מה שאמרתי, אמרתי לשמה. כלומר התכוונתי לדברים כפשוטם. אבל אם כבר בלהרגיש טוב עסקינן, קשה לי להתאפק, אז עיקרי ורוח הדברים נכונים גם, לגבי הילדים.

בלי שום הקדמה, אני מקבלת ממנה רצף של הודעות מועברות. זה היה ברור שזה מהבת שלה. האמת, כאבה לי הבטן. לא מאחלת לאף הורה בעולם לקבל כאלה הודעות. זהו, זה או משיח או להיכנס מתחת לשמיכה עד להודעה חדשה. היא התפרקה לגמרי. לא מצאה את נפשה מרוב צער וכאב. אילו מילים בוטות, בועטות, שנבחרו בפינצטה ללחוץ על כל האזורים הכי רגישים. לא יודעת למה דווקא הילדים האלה, המיוחדים המאתגרים, יש בהם את הרגישות הזאת לדעת בדיוק מירבי איפה ללחוץ לנו שיכאב הכי הרבה. אגב, זה מאובחן. ילדי האותיות (odd ,add ,adhd) וגם ילדים עם חוסר וויסות תחושתי, מאובחנים כילדים עם יכולת הצקה נדירה. כאלה שמסוגלים לגרום לנו לתלוש את השערות. ברור שהמעורבות הריגשית שלנו כהורים לילדיהם נותנת תוקף משמעותי ליכולת שלהם להוציא אותנו מדעתנו. זה מזכיר לי מקרה שהיה לי עם הבן שלי כשהיה דיי צעיר, בערך בגיל 10 והיה איזה אירוע מהסוג הזה. האחים היו בסביבה בזמן שאני אמרתי, או יותר נכון צעקתי: "יואוו הילד הזה יכול להוציא אותי מדעתי!!!" ואז אחיו הגדול אמר: "נראה לי שהוא עשה את זה". כלומר, זה לא שהוא יכול, זה כבר קרה. יש לי משהו לחדש לכם, זו לא רק יכולת של הילדים האלו. אלו הם טבע הדברים. בעצם ככה אנחנו מתנהגים בכל תחום בחיינו, מופעלים ע"י לחיצות של מאורעות חיצוניים. זה יכול להיות אנשים או פשוט דברים שקורים. אז מה העבודה שלנו מול הדבר הזה? אנחנו לא אמורים להגיע למצב שאנחנו לא מופעלים ריגשית ע"י מה שקורה ותכף אסביר למה, אנחנו אמורים ללמוד לזהות, מה מפעיל אותנו ולמה. למה אנחנו לא שואפים להגיע למצב שאנחנו לא מופעלים ריגשית? כי קוראים לזה אטימות ריגשית, או הימנעות, או אדישות. הבעיה היא שאנחנו לא יכולים לסנן ממה נהיה מופעלים וממה לא. אם ננסה לחסום את עצמינו מלהרגיש יגיע מצב שגם דברים טובים לא יפעילו אותנו. נתקשה לקבל חום ואהבה, פירגון ומחמאות. ברמה זו או אחרת כולנו או לפחות רובנו מפתחים מנגנון הגנה שכזה בילדות. מעומס של ביקורת, דחייה, חוסר אמון ועוד אילצו אותנו להגן על עצמינו. בבגרותנו, קורה שכשנותנים לנו מחמאה אנחנו לא מאמינים לה. כשאוהבים אותנו אנחנו מנסים להבין מה מסתתר מאחורי זה. פוחדים להיחשף כי פוחדים להיפגע. המנגנון הגנה הזה נצרך לשעתו. מגיע יום שאנחנו נדרשים להבנה שזמנו תם ונשלם. אנחנו כבר לא ילדים. אנחנו בגירים. אומרים שלהרוס זה ברגע, אבל לבנות זה כבר עבודה של שנים. במקרה הזה, אם לקח לנו כמה שנים לבנות חומות הגנה, עכשיו להרוס אותן לוקח שנים רבות, אפילו עשרות שנים. ועכשיו זה קריטי. כי יש לנו זוגיות שללא המוכנות להיחשף אין לה תוקף. יש לנו גם ילדים ואם הלב שלנו לא פתוח לכל רגש שיהיה, לא נוכל להעניק להם את ההשראה, את האפשרות, להרגיש. לכאוב. לאהוב. לקבל. כבוגרים, כשהלב פתוח מתקיימת תנועה של רצוא ושוב בין השכל לרגש. יש את הבדיחה על אדם שפגש בחבר שלו ברחוב ושאל לשלומו. החבר שפך לפניו את צרותיו וכאביו. אותו אדם המליץ לו על פסיכולוג מצויין והחבר אכן הלך אל אותו פסיכולוג. לאחר תקופה שוב נפגשו והממליץ שאל לשלומו של החבר. שוב החבר סיפר לו על הקשיים. "מה, לא הלכת לפסיכולוג?" הוא שאל, ענה לו החבר: "כן בטח שהלכתי! והוא באמת מצויין, עד הטיפול ידעתי שכואב לי, אבל עכשיו אני גם יודע למה!!" מה בעצם אני רוצה ממכם? אני ממש לא מתכוונת לכתוב מאמר פסיכולוגי. בלי למעיישה אין ערך לדברים. רוצה לומר, שקיימת האפשרות כשאנחנו עומדים נכוחה מול אמירות קשות, מול מראות שלא משובבים את ליבנו ואנחנו עם לב פתוח, במוכנות להיחשף ואפילו במחיר של להיפגע (הרגש), או אז מתאפשרת התבוננות (השכל) על מי או מה שעומד מולנו. "והתבוננת על מקומו..." ומה נראה? צעקה, זעקה, קריאה שאומרת: "דורכים לי על הרגל! כואב לי!" אהה אוקיי, אז זה לא קשור אליי בדווקא. יש פה מישהו שכואב לו ואני במקרה (או שלא) בסיטואציה. יהיה לנו הרבה יותר קל לא לקחת אישית. אפילו אם מטיחים בנו האשמות, עלבונות, מילות גנאי. שלב א', מתרחשת תנועה בלב. ועכשיו עלינו מוטלת האחריות להמשיך את התנועה לשכל. לעבור לשלב ב'. ליצור איזון בין שתי הקצוות האלה. לא לחיות כמו ילדים שמובלים, מוסתים ע"י אירועים חיצוניים. אנחנו המבוגר האחראי בסיפור. נרצה או לא. כולנו יודעים מה שכתוב בספרי החינוך. לא להיעלב ולא לקחת אישית מה שהילדים אומרים או עושים. כולנו מכירים את האמירה: "זה לא שלי. זה שלו\ה". אז למה בכל זאת אנחנו לא מצליחים להגיע לזה? למה מה שקורה עם הילדים מוציא אותנו מדעתנו? שתי תשובות. הראשונה כי אנחנו מעורבים ריגשית. כי אלו הילדים שמסרנו עבורם את הנפש בגוף, בממון, בטירחה, בדעת. אין לי פתרון לסוגיה הזאת. הכאב שלנו מול מה שקורה הוא לא פתיר. זה סימן שקיימת חיות במערכת היחסים הזאת. הסיבה השניה היא שאנחנו לא עוצרים רגע לחשוב ממקום נקי. רגע, מה קורה פה? למה זה קורה? מה הוביל למצב הזה? שוכחים להכניס דעת לסיטואציה. נשארים במערבולת הרגש. אני מזמינה אתכם לעצור, להתבונן להשתמש בשילוב של שני הכוחות שה' נתן בנו. רגש ושכל. אין לנו ברירה. אני אומרת שוב – אנחנו המבוגר האחראי. אין לנו את הלוקסוס של ילד להיות רק מופעל פסיבי. אנחנו נדרשים לחשיבה אקטיבית. שיהיה לכם בהצלחה. וגם לי. תודה על הבמה לדבר, ככה גם אני יכולה לשמוע אותי.

מילים כדורבנות מהאדמו"ר מספינקא "נוח לו לאדם שלא נברא משנברא". למה לא כתוב, "טוב לו שלא נברא?" כי האמת היא, שאם הקדוש ברוך הוא ברא את האדם - סימן שזה הכי טוב שיכול להיות! רק האדם, ורק ההתמודדויות האנושיות, מסוגלות להביא את העולם לתיקון השלם, ולהאיר את אור השם במקומות חדשים... אם האדם נברא - זה ודאי הכי טוב שיכול להיות. אלא מה, זה לא 'נוח' לנו. אנחנו היינו מעדיפים להישאר למעלה, להתענג על זיו השכינה ולא להיכנס לבלגן הזה ששמו 'עולם הזה' זאת אומרת, שיכול להיות שדבר מסוים טוב עבורי - אבל אני מוכן לוותר עליו, כי הוא לא נוח לי... כשאדם מתייאש בגלל אי נוחות או נפילה, סימן שהמטרה שלו אינה 'למצוא את הטוב' - אלא 'למצוא את הנוחות'... כשהמטרה שלנו בחיים היא להישאר באזור הנוחות, אכן כל מקרה קטן יוציא אותנו מהשלווה, כי שום דבר לא שווה אם את המטרה הגדולה בחיים פספסנו... ר' אשר פריינד אמר דבר נורא: אנשים מוכנים לאבד את הכול, לוותר על הכול, לוותר אפילו על החיים שלהם - העיקר לא לעמוד בהתמודדות! הרי כשאדם מוותר על תהליך של ירידה במשקל, הוא בעצם גוזר על עצמו את כל התחזיות הקודרות של הרופאים - אבל זה לא תופס אצלו מקום! הוא מוכן לוותר על הבריאות ועל ההרגשה הטובה - העיקר לא לעמוד במתח הזה של הצלחות וכישלונות .. כי זה הטבע האנושי. האדם מחפש נוחות. אבל אם האדם ייצא לדרך מתוך מטרה למצוא את הטוב - שום אתגר, נפילה או אי נוחות לא יגרמו לו לעזוב את התהליך! כי הוא ממוקד מטרה! אדרבה, הנפילות הללו הן גם חלק מהתהליך. רק ההתמודדויות בונות את הנפש. הכישלונות נותנים לאדם כלים, הם משאירים אותו באיזון. בתוכן הזה, האדמו"ר מדבר עלינו המבוגרים שמתמודדים מבוקר עד ערב. מהתמודדויות קטנות של היומיום ועד הגדולות. הוא מדבר על משמעות ההתמודדויות ועל הערך הגדול שהן מעניקות לנו לאורך חיינו. גם אצל הנוער שלנו המתמודד, זו אותה משמעות ואותו ערך. רק ש... אליה וקוץ בה - הם עדיין ילדים, גם אם הם בני 20 ומעלה. הכלים שלהם מוגבלים והם צריכים עזרה, תמיכה הכלה ויותר מהכל - קשר. קשר בלתי אמצעי. לא שיפוטי ולא ביקורתי. קשר שאומר "אני איתך בהתמודדות. אנסה לעזור לך במה שתבקש. יכול להיות שיש דברים שלא אוכל או לא אדע איך לעזור, אבל אני כאן בשבילך." אנחנו לא אומרים את זה, אנחנו חיים את זה, משדרים את זה. זה נשמע אולי אוטופי. איך אפשר להגיע לזה כשאנחנו כ"כ מעורבים ריגשית... כמה מילים על מחשבות ורגשות: לעולם לא נוכל לחשוב מחשבה ולהרגיש משהו אחר. לא נוכל לחשוב לדוגמא, ה' ירחם, על ה- 7 באוקטובר ולהיות שמחים. לא נוכל לחשוב על רגע של סיפוק או על איזו שמחה גדולה שהיתה לנו ולהיות עצובים. גם רגשות מעורבים באים בפולסים. בעניין מסוים, עולה מחשבה טובה, נרגיש טוב. שניה אח"כ תעלה מחשבה שלילית נרגיש רע. כלומר איפה שהמחשבות שלנו, שם הרגש שלנו. אני מצאתי שלדבר לעצמי זה הכלי העוצמתי ביותר והמקדם ביותר. אנחנו נמצאים בתוך מערבולת של אירועים, מקרים, חזיתות ופשוט לא זוכרים רגע לעצור ולחשוב. לשאול את עצמינו שאלות, לבדוק מה קורה אצלנו בבטן. שתדעו שהבטן היא המקום בו נמצאות כל התשובות שלנו. כל מה שצריך זה לעצור רגע ולשאול את עצמינו: מה קורה לי? מה מערער אותי? ממה אני פוחדת? מה באמת אני צריכה לעשות עכשיו? מה הדרך הנכונה להגיב כרגע? שאלתי אמא שפנתה אליי לליווי כמה שאלות: -למה הגעת אליי? בעקבות ירידה רוחנית של הבת. -למה זה מתסכל אותך? כי היא לא מקשיבה ועושה מה שהיא רוצה. -מה כ"כ תיסכל אותך בזה? שהיא לא מכבדת. אז זה לאו דווקא המצב הרוחני שלה, זה היחס אל האמא. או!! הגענו לשורש העניין. זה באמת מתסכל מאוד שילד לא מכבד אותנו (דרך אגב, לא מכבד זו פרשנות שלנו. זו לא הוכחה מדעית). אם לא הייתי קצת חופרת לה, לא היינו מגיעות לשורש העניין ולא היינו יכולות לעשות עבודה ולבנות דרך. המיומנות שנשאף אליה, היא לשאול את עצמינו את השאלות האלה. זה לוקח קצת זמן ותרגול עד שזה נהיה חלק אינטגרלי מהיומיום שלנו. אבל כשזה קורה... וואווו!! כמה נשימה זה ייתן לנו, כמה בהירות. עוצמת הסטרס תרד פלאים. ומרחבים חדשים של רגש חיובי כמו חמלה, הבנה, הכלה, קבלה יתגלו. כשאנחנו מגיעים למקום כזה, זה נותן לנו בהירות. האפשרות להתנהלות טובה ומיטיבה מול הילדים מתעצמת. אנחנו נשארים עם כוחות לשאר החזיתות בחיינו, עוד ילדים, בן זוג, עבודה... עדיין יש נפילות. תמיד. זהו טבע העולם והאדם. אספר לכם שאחרי 12 שנים של התמודדות עם נוער מתבגר בתוך בייתי, המתבגר האחרון שלי, זה שזכה בתואר המתבגר הכי מאתגר שהיה לי... אמר לי משפט והרגשתי... בוקס בבטן. נחנקתי, הרגשתי שכל הכוחות נעלמו לי ואין לי נשימה. אחרי כ"כ הרבה שנים וכ"כ הרבה התמודדויות, עדיין זה קורה לי. במקרה הזה, לקח לי כמה שעות טובות להכניס מחשבה שמקדמת אותי. ניסיתי לחשוב למה הוא אמר את זה, מה עומד מאחורי המשפט הזה. בסוף קיבלתי תשובה שהניחה את דעתי. יכול להיות מצב שאגיב באופן אימפולסיבי, מבלי לחשוב על הסיבות והנסיבות לאמירה שלו ומבלי לחשוב איזה אמירה שלי מקדמת את המצב. אחת המיומנויות שקיבלתי, חוץ מלשנות את החשיבה ואת דרכי הפעולה היא המיומנות הכי חשובה, לקבל את הנפילות שלי. אחרי שהגעתי לזה, כבר היה לי הרבה יותר קל לקבל את הנפילות של הילדים שלי...