כולנו רוצים להרגיש טוב
אנחנו ילדים גדולים
אבל אנחנו ילדים. ילדים של א-לוקים. וגם ילדים בפני עצמינו. נכון, אני תמיד מתייחסת אלינו כמבוגר האחראי. המבוגרים מהסוג הזה שאין להם תירוצים. אלה שלא יכולים להחזיר לילד מידה כנגד מידה. אלה שצריכים לקחת פיקוד ושליטה. על עצמינו כמובן. שצריכים להיות במודעות עצמית גבוהה. המודעות הזאת היא גם הידיעה, שיש בנו חלק שרוצה תמיד להרגיש טוב, להרגיש שהוא בסדר, להרגיש שמרוצים ממנו, שאוהבים אותו, ככה כמו שהוא,
עם כל הפאשלות? החלק הזה נמצא גם בנו. זה החלק הילדי שתמיד נשאר.
ילדי זה לא ילדותי
ילדי זו הנקודה הפנימית הטהורה והזכה שקיימת מהרגע שאנחנו נולדים. עם הזמן היא מתחילה להעלות ספקות האם ועד כמה היא עדיין טהורה וזכה. אירועי החיים משכנעים אותה שהיא כבר לא כל כך. והיא, כמו ילדה טובה – משתכנעת, למרבה הצער והכאב. באמת עולה השאלה, האם החלקים השוגים בחיינו מערערים על זכותה של הנפש? האם הם מערערים על זכותה לאהבה, על זכותה הבילתי מתערערת לקבלתה ללא תנאי? על זכותינו הפשוטה להרגיש טובים, שלמים, ראויים?
אלומה לב בספרה "עד שליבך יתנגן" כותבת: (מותר לשנות ללשון זכר)
"אפשר לשגות ולהיות מתוקנת.
האור נפרץ קודם כל בהסכמת ליבך
למשגים שהיית עושה.
הרבי לשגות,
התיקון שלך יהיה כשתקבלי את עצמך עם השגיאה,
מותר לך לשגות עד שתחליטי לתקן.
כל המוכנה לשגות – צומחת.
כל השגיאות מותרות,
חוץ מהשגיאה כלפיי קיומך."
השאלה עדיין עומדת. נשאיר אותה לכמה רגעים ונחזור אליה עוד מעט.
הרבה פעמים כשהורים מגיעים אליי, האמת רוב הפעמים, תוך כדי הדיבורים והסיפורים, אני מוצאת את עצמי שוכחת לגמרי מהילדים. כל מה שאני מתמקדת בו אלה ההורים עצמם. הם אומרים שהילד עושה, מתנהג, אומר, בועט, מזלזל... וכל מילה כזאת היא מרכז של סיפור מקרה כזה ואחר של התרחשות קשה מאוד. זה מה שהם אומרים, מספרים לי. מה אני שומעת? כואב לי. כן, אני חוזרת לכאב הזה ואחזור אליו תמיד, כי אותו צריך לשים במרכז העיניינים. הוא מסובב כל הסיבות, הוא הגרעין של החיים. ה"כואב הזה" מכיל בתוכו אגו (לגיטימי וראוי) שנפגע. בגידה, דחייה, עלבון ויותר מהכל - אשמה. זה כבר משהו שמעורר אצלי, את הכאב. כואב לי על הורים, אבל גם על עצמי. כלומר אם לא הייתי מכירה את זה מעצמי, הדק היטב היטב הדק, לא הייתי יכולה להרגיש כך את ההורים. אילו בורות עמוקים עברתי עד שהגעתי למקום שהשגיאות שלי, ההולכות ומתחדשות השכם וערב, לא מערערות את נפשי. טוב נו, לא לגמרי לא. אבל הרבה פחות. בעוצמה פחותה ולמשך פחות זמן.
או אז, כשהכאב שלי מתעורר מול כאב ההורים, כבר לא אכפת לי בכלל מהילדים. כלומר אכפת, אבל לא הרגע. עכשיו אכפת לי מהילדים הגדולים. אני כבר לא רואה פאה, משקפיים, כיפה. אני רואה נפש. שזקוקה לריפוי, למילה טובה. ובאמת שלא חסר. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. ואז אני רק מראה לה ומזכירה להם את כל הטוב שיש בהם. וזה לא פשוט, כי ברגע שאני מתחילה לומר להם דברים טובים על עצמם, כשהם מרגישים שיש מישהו שמקבל אותם ומעריך אותם, משהו בלב נפתח והם מתחילים בווידוי, ומספרים לי על דברים לא טובים שהם עשו עם הילד. ואז יש לי עבודה יותר קשה ואני מוצאת את עצמי במלחמה. מלחמת האור מול חושך. אבל זה שווה לי הכל והאור תמיד מנצח. התגובות שאני מקבלת בסוף פגישה וההודעות של יום אחרי, מרחיבות את ליבי בצורה שקשה לי לתאר. הידיעה שהורה יצא ממני עם הרגשה שהוא בסדר, שהוא טוב, ולא אע"פ ולמרות הכל, אלא בזכות(!!!) השגיאות, זה בשבילי עולמות. למה בזכות? כי הלא, למה אנחנו הולכים לדבר עם מישהו, למה אנחנו רוצים לשמוע עצה, הכוונה? אולי אנחנו לא תמיד מודעים לזה ואולי זה מנגנון הגנה לא רע בכלל, אבל זה בגלל שאנחנו רוצים לתקן. על פני השטח ייתכן ונאמר, לתקן את הילד, את המצב, אבל כבר אמרנו שעמוק בליבנו יושבת לה אשמה, והיא, הרוצה תיקון. איכשהו הגענו להתחלה, או לסוף איך שתחליטו.
אני מסכמת:
יש בנו חלק ילדי, טהור, שתמיד רוצה לחזור להרגשה הזאת. ואז יש לנו חיים ונהייה בלאגן. ואנחנו יושבים מול איש טיפול או ייעוץ כדי שיעזור לנו לתקן את החיים. בעצם אנחנו רוצים, שהוא יגיד לנו שאנחנו טובים. זהו. ככה פשוט.
וכל זה אני אומרת כי הימים שבהם התוכחה עבדה, עברו חלפו מן העולם. היום מה שעובד זה להרגיש שאנחנו טובים. רק מפה יכול לחול שינוי, בבית, עם הילדים, בכל תחום. באמת באמת שכל מה שאמרתי, אמרתי לשמה. כלומר התכוונתי לדברים כפשוטם. אבל אם כבר בלהרגיש טוב עסקינן, קשה לי להתאפק, אז עיקרי ורוח הדברים נכונים גם, לגבי הילדים.
