נפש יפת תואר
כיוסף שראה דיוקן אביו
כשאנחנו הופכים להורים נופלת עלינו אחריות גדולה ועול גדול. לעיתים גם חששות האם נצליח למלא את שליחותנו כראוי. האם נעמוד במשימה הכבירה הזאת של להיות הורים. התפקידים שנכללים במשימה הזאת כידוע, גדולים מספור והם הולכים ומשתנים לפי כל ילד וילד עם האופי המיוחד שלו והאתגרים שהוא מציב בפנינו. בכל אופן מה שלא נעשה וכמה שנשתדל ואפילו כמה שנטעה, תמיד, אבל תמיד, אנו עבורם הדמות המשמעותית ביותר בחייהם. מצד אחד זה עוד יותר מעצים את גודל ומשמעות התפקיד ומצד שני זה מאפשר קצת להוריד לחץ, קצת לנשום.
האמת שההשפעה המשמעותית ביותר שיש לנו על ילדנו בגיל ההתבגרות, היא דווקא זאת הפאסיבית.
והיא קשורה לעבודת הנפש שלנו מול עצמינו. כמה אנחנו רואים את עצמנו כשליחים? כמה אנחנו משאירים למי שעליו המלאכה לגמור? כמה אנחנו זוכרים שהיצורים הקטנים האלה גדלים בסוף והופכים מול עינינו לאנשים בעד עצמם? כמה מדובר ברצון שלנו לשלוט? כמה אכזבות, פחדים, כעסים, תסכולים וחוסר אונים, מנהלים אותנו וגורמים לנו להתנהג מולם לפעמים בצורה שלא בהכרח הכי מיטיבה איתם?
יש לי בשורה עבורכם!
יש לנו האפשרות להשפיע בצורה מיטיבה ביותר וגם מרחוק! בבחינת: "כיוסף שראה דיוקן אביו", הכוונה במובן הריגשי. ההיבטים שדיברנו עליהם כאן, כמו שהגיל הזה הוא כלי לחיים, שהוא בונה את האישיות של הילד, שהגיל הזה קשה לא פחות ואולי אפילו יותר, לילד מאשר לנו. שזו תקופה, ארוכה אומנם אבל חולפת. שתפקידנו הוא להקל עליהם ולתת להם כח, כל ההבנות האלה תוך כדי עבודה והעלאת המודעות, מאפשרים לנו להרפות. ההבנה שהכח שלנו להשפיע בגיל הזה היא הרבה פחות ע"י אמירות ומעשים, והרבה יותר ע"י השפעה מרחוק, בעצם מרחיבה את מעגל ההשפעה שלנו. אנחנו יכולים להשפיע מעצם מהותנו, במחשבתנו, בחיזוק התודעה שעצם מי שאנחנו ומה שאנחנו, חודרים לנימי נפשו של הילד, היכן שהוא יהיה.
אשתף אתכם במשהו אישי:
החתן שלי עושה לי לפעמים מבחנים. הוא שואל את דעתי לגבי נושא מסויים, השקפתי, אמוני, או כל נושא מהותי אחר, כשהוא בעצם דיבר על זה קודם עם אשתו, הבת שלי. ואז הוא עושה השוואה, האם דעתי בנושא דומה, סותרת או זהה לדעה של הבת, כאמור אשתו. ללא יוצא מן הכלל, דעותינו תמיד זהות!
מה שמפתיע הוא, שכאשר היא היתה נערה והיינו דנות בנושאים אלו, תמיד אלו היו וויכוחים ואפילו סוערים. היא היתה סותרת אותי בכל עניין.
כשילד מתנגד, מתנגח, מתווכח, הוא בעצם מקבל עוד ועוד תשובות פנימיות.
הוא לומד דרך הסתירה. הוא מחזק בתוך עצמו את המחשבה והדעות שלו. לנו הוא לא יראה את זה, מאחר והוא כרגע בתפקיד. התפקיד שלו הוא להתנגד באופן זמני כדי לבנות את עצמו ממקום אחר. אם נשכיל להיות למענם העוגן, התמיכה, הדמות המכילה, שמעניקה להם את החופש לבחור מתוך אמון שבסוף הם יבחרו בטוב, מעל כל מה שהכלים האלה יתנו להם לאורך כל חייהם, זה ייתן להם גם את הכח לעמוד בנסיונות הלא פשוטים בכלל שהם עוברים בגיל הזה.
יש שני מצבים שזה יבוא לידי ביטוי.
מצב אחד, הילד עומד בפני נסיון, נסיון קשה. כנראה ששיקול דעת לא יספיק. יהיו הרבה גורמים מפריעים שימנעו ממנו לקבל החלטה נכונה. אבל! יש מצב, שרק בשביל לא לאכזב את אבא ואמא ואפילו שהם בכלל לא ידעו לעולם על הנסיון הזה, אבל בתחושה שלו רק בשבילם שווה לו, לא לעשות את זה. והמצב השני אולי נשמע פחות מוצלח, אבל אני דווקא יותר מחבבת אותו - מצב שבו הוא בכל זאת יעשה מעשה, לא יהיו לו את הכוחות לעמוד בזה. אבל(!!) למעשה יתווסף איזה קווץ' בלב, אוף למה עשיתי את זה, זה לא היה שווה את זה. החוויה של האוף הזה תחזק אצלו את ההבנה שזה לא כדאי. איך זה קורה? הילד רואה בעיניי רוחו, אותנו ההורים. ההורים האלה שמבינים אותו, שאיתו בתוך הקושי. למעשה לא יצטרף העוקץ הזה של "אני עושה את זה דווקא כי אבא ואמא נגד זה", או: "אני עושה זה כדי להראות להם שאני שולט במעשים שלי וכו'"
שתדעו שבאופן פנימי ביותר הילדים רוצים לעשות לנו נחת. רוצים, אפילו לרצות אותנו. אם נספק לו את תנאים המתאימים, הילד יראה בנו כדמות שלא בא לו לאכזב, כי אנחנו כ"כ טובים אליו ומבינים אותו. נכון, קשה לפעמים לראות את זה בתקופות מסויימות ונראה שזה הכל נגדנו. אבל איך אומרים, הם לא נגדנו, הם בעד עצמם.
תאמינו בכח שלכם כהורים מעצם היותכם. אמא. אבא. אלו לא עוד מילים.
תדעו שההשפעה שלכם היא כבירה. לטוב ולמוטב.
