השפעה אינטנסיבית מאסיבית פאסיבית
אחד מההיבטים הכי קשים וכואבים שאנחנו מתמודדים איתם מול נוער בכלל ובפרט מול נוער מתמודד, הוא היכולת ההולכת ומתמעטת, עד נעלמת, להשפיע,
היינו רגילים לומר להם: "עשו כך ואל תעשו כך. ככה מדברים וככה לא. לך לישון, תכיני שיעורי בית, החבר\ה הזה\ו, לא!" נכון, קיבלנו סירובים וה"לא" אכן נשמע במחוזותינו. אבל היה עוד עם מי לעשות מקח וממכר. קצת שכנוע, אולי ממתק או איזה פרס. הלכנו להנחיית הורים, שמענו שיעורים בחינוך, למדנו על משמעת והצבת גבולות, ניסינו ליישם מה שיכולנו ומה שלא, איך אומרים אצלינו, מה שלא הולך בכח הולך ביותר כח...
ואז הגיעו ימים אחרים.
בקשה או דרישה שלנו קיבלה במקרה הטוב "לא" נחרץ ותקיף, אפילו תוקפני ובמקרה הפחות טוב, התעלמות. שאלה כמו: "אמא את מרשה לי?" כבר מחוץ לתחום לגמרי. איש הישר בעיניו יעשה. הם חיים את חייהם כאילו לא עד לפני שנייה החלפנו להם טיטולים. כאילו מי אנחנו בכלל בשבילם? אין יותר מקום לדין ודברים. זהו. אין לנו יותר איך להשפיע עליהם.
האמנם?!
טוב ברור שאני מרימה להנחתה, אני לא אשאיר אתם עם הייאוש הצורב בלב. אבל לא כי אני מחפשת סתם לנחם אתכם. כי באמת באמת אני יודעת שיש לנו דרך להשפיע ובגדול. אבל רגע לפני זה, אולי בכלל צריך לשאול, האם זו עדיין צריכה להיות שאיפה אצלינו ההורים, כשהילדים כבר גדלים, להשפיע? אולי דיי? אולי זה מרצון לשלוט? אולי מאגו? אולי אנחנו פשוט רוצים שהדברים יהיו כמו שאנחנו מבינים? אכן, שאלות שיש להתבונן בהם. אני מאמינה שאחרי שניקינו את כל המקומות האלה, נשאר מקום טהור, אמיתי, נקי, ששואף להשפיע. אם בבחינת שליחות שיש לנו בעולמנו להשפיע (טוב!!!) על הסובבים אותנו ומי יותר מהילדים הם הסובבים אותנו? ואם לא זה, היצר ההורי הבסיסי, המהותי, להשפיע, לתת, לילדים שלנו. בדיוק כמו שהחלפנו להם, האכלנו אותם, לקחנו לחוגים, גם כשהם גדולים אנחנו רוצים לתת להם. אוכל, מתנות וגם דרך, השראה, השקפה וכו'.
אז איך הגעתי להכרה הזאת שיש לי אפשרות, להשפיע על המתבגרים שלי?
תשובה: התייאשתי. טוב, זאת מילה לא פופולרית. אז נשתמש במילה אחרת - שיחררתי. אבל עם כאב כזה של ייאוש. ואז, אחרי שבר – גאון. כן, אחרי. ככה זה בחינוך ילדים. אחרי שחלקים מתפרקים, מתאפשרת בנייה מחדש. של משהו אחר. הבעיה היא שאנחנו מנסים להחזיק כ"כ חזק במוכר ובידוע, שאנחנו לא מצליחים לנסות ולבדוק אולי יש משהו אחר, שונה, שמוביל לאותה מטרה, רק בדרך אחרת.
זה ללא ספק אחד האתגרים הכי גדולים שלי כשאני יושבת מול הורים, שבאים. כלומר זה הורים שבאים, לא כאלה שלא מבינים עדיין שיש מה ללמוד. והם רוצים לשמוע ולשנות ולקבל כלים. וזה לא פשוט אחרי שרגילים 13, 14, 15 שנה, או יותר, לעשות משהו שיחסית עובד, ופתאום, לעשות משהו אחר. הבעיה היותר גדולה היא שה"לעשות" החדש הזה, הוא הרבה פחות לעשות. הרבה הרבה פחות.
אבל זה המון להשפיע ומלא מלא לתת. זו נוכחות מלאה בתודעה של הילדים בכל רגע ורגע. זה ה"יוסף שראה דיוקן אביו" של הדור. זה להיות בשבילם האור שבתוך החושך. זה לדעת שגם כשהם רחוקים פיזית, הם קרובים. זה לעבוד מתחת לפני השטח.
מקווה שהכנתי את הקרקע מספיק לקראת התכלס.
אבל עוד הקדמה קצרה שאתם בטח כבר יודעים, אבל תמיד תזכורת זה טוב: גיל ההתבגרות זהו השלב הכי משמעותי של בניית ה"אני".
"אני" זה לא אבא, זה לא אמא וזה לא כל מה שמוכר וידוע. לכן מה שאמא\אבא רוצה לתת, הם בדווקא, לא רוצים לקחת. הם רוצים משלהם.
עוד נקודה, מכיוון שהגיל הזה מלא בתהפוכות רגשיות, תודעתיות ופיזיולוגיות, מכיוון שהם מגיעים לגיל הזה הרבה פעמים עם טראומה\ות, מכיוון שבגיל הזה הם נתונים למערכת לחצים כמעט מכל חזית, כל אלה ביחד, מטשטשים אצלם את החיבור לעצמם, לטוב שבהם, וזה מקשה עליהם לבחור נכון (כמובן לא תמיד מה שנראה לנו נכון, זה הנכון עבורם). השאיפה היא לעזור להם לבחור נכון ואז הכל מסתדר, נכון...?! זה לא משנה לנו אם זה אנחנו גרמנו להם או שהם הגיעו לזה לבד. בעצם זה כן משנה, כי בגיל הזה אנחנו רוצים שהם כבר ילמדו לבחור נכון בעצמם.
רק עוד תזכורת אחרונה וקטנה,
אנחנו ההורים, מעצם מהותינו, אם נרצה ואם לא ובמיוחד אם הילדים ירצו ואם לא, אנחנו מקור ההשפעה הכי גדול בעולם על הילדים. הראייה היא שכל האנטי שמפעיל אותם בגיל הזה נגדנו, הוא ניסיון עיקש לדחות, להרחיק את ההשפעה שלנו עליהם.
זהו, מבטיחה.
עכשיו מה כן, איך בכל זאת נוכל להשפיע.
אהה טוב, זה החלק הקל. והוא בשלוש מילים: קשר קשר קשר. עוד כמה מילים: קשר טוב, חיובי, הדדי, אוהד, מחבר, מרים, תומך, מכבד. זה אולי נראה לכם מילים פורחות באוויר. סוג של: "בסדר הבנתי, קשר, אבל איך אני גורם\ת לו\ה לעשות בחירות נכונות?" ככה בדיוק. קשר טוב מזכיר להם שיש בהם טוב, מחבר אותם לעצמם, מנקה את אבק הדרכים, נותן ביטחון, וכל מה שצריך בשביל לבחור בטוב. יש מצבים שאין עוד משהו בכלל. במצבים שאתם רואים שעדיין יש לכם אפשרות להשפיע באופן אקטיבי, גם אז, בבקשה, אל תוותרו על האופן הזה. הם עוד יצטרכו את זה לחיים.
