פחד, כאב וחברים אחרים

איך נוכל להפוך את הפחד מרגש שעוצר אותנו מלפעול, לרגש מניע לפעולה?

אנחנו עומדים מול ילדים שגידלנו ב 10 אצבעות. מסרנו עבורם 100 נפשות, התעלפנו וקמנו אין ספור פעמים ממה שהם עשו, אמרו, ניראו, דרשו...

הוצאנו עליהם ממיטב כספנו לספק להם את מה שחשבנו אנו, שהם צריכים ולא פחות מזה, מה שהם טענו שהם צריכים או רוצים. אנחנו רוצים לומר להם משהו, לבקש, ללבן איזה עניין, או בכל מיני סיטואציות אחרות, והילדים האלה... לעיתים (רבות), מפחידים אותנו. כן, זו לא בושה לומר- אנחנו מ פ ח ד י ם !!! לא רק שזו לא בושה, זו חובה. טוב אולי לפעמים זו גם בושה, אבל יחד איתה, נצעד לעבר ההכרה. רק אחרי שנסכים להודות בכך בפני עצמינו, נוכל לחשוב ולבדוק האם ומה יש בידינו לעשות.

שמעתי פעם משפט יפה: "ההבדל בין הפחדן לאמיץ הוא לא ברמת הפחד, אלא בפעולה. שניהם פוחדים. הפחדן לא פועל בגלל הפחד. האמיץ לעומתו, פועל למרות הפחד". ולא רק שזה יפה אלא ההגדרה שבמשפט מורידה מהפחד את הפריווילגיה, למנוע מאיתנו לפעול. בנוסף, עצם ההודאה בפני עצמינו שאנחנו פוחדים מהילדים שלנו, תשחרר משהו מן הלחץ שסביב האירוע. כמו סוג של "אין שמחה אלא כהתרת הספקות". כשהדברים ברורים, זה פשוט יותר קל.  

הרבה פעמים בגלל החשש מאיך הילד יגיב, מהרצון שרק יהיה שקט ולא לעורר מהומות, אנו נמנעים מלפעול. יכולה להבין בהחלט, וגם מכירה, בענק. אבל! עצם ההימנעות שלנו נותנת תוקף לילד להמשיך באווירת ההפחדה (לא באופן מודע כמובן). כל הימנעות גוררת אחריה עוד אחת. מפעם לפעם זה הופך לדפוס שהולך ומתקבע, גם אצלינו, גם אצל הילד.

עוד דבר,

דיברנו כבר הרבה על כך שהילד נמצא בסערה, הוא לא יציב, והוא כ"כ צריך אותנו כעוגן, כפיסת ביטחון בים הגועש. פעולה (עם או בלי פחד), תמיד באה ממקום של שליטה. או לפחות מחזירה לנו את תחושת השליטה. וזה חשוב, גם לנו וגם לילדים.  לפני שאנחנו ניגשים לפעולה מסויימת מול הילד, אנחנו צריכים קצת עבודת הכנה. זה יעזור לנו לפעול ממקום יותר רגוע ויותר נקי. חלק מההגדרה של "נקי", זה אומר משהו שדיברנו עליו הרבה, נזכיר לעצמינו שלעשות את הדבר הנכון, זה ללא תלות בתוצאה כזו או אחרת.

אז נזכיר לעצמינו כמה דברים:

1) עצם זה שנתגבר על הפחד (כלומר, נפעל עם הפחד) זו תוצאה חשובה מאין כמוה.

2) עצם הכנות שלנו מול עצמינו, מול הילד, זה גם משהו, חתיכת משהו.

3) זה שהילד רואה, מרגיש, שיש פה מישהו שלא מאמין למה שהוא מנסה למכור, מעביר לו מסר ברור (שכדאי שנאמין בו): "אתה אמנם משדר איזו בריונות, אבל זה בסדר, אני יודע/ת שאתה מבולבל, אולי טיפסת על עץ גבוה מידי, אבל אני כאן, יציב/ה, לא נבהל/ת". לא בציניות או בהתנשאות חלילה, אלא עם המון חמלה.

ניקח בחשבון שנקבל דחייה, או התנגדות. גם מזה נשתדל לא להיבהל, לא להירתע, ובעיקר שזה לא יביא להימנעות.

אני אתן דוגמא: יש מולנו ילד כועס, ממורמר. אנחנו אומרים לו שאנחנו אוהבים אותו והוא בתגובה זורק איזו אמירה פוגענית, או מתעלם, אם זה מונע את הפעם הבאה שנגיד לו מילות חיבה, הטרור ניצח. נזכור שהוא, גם פוחד, בעיקר מעצמו. ואנחנו, המבוגר האחראי בסיפור.

לפחד כולם פוחדים. ההבדל נעוץ בפעולה, האם נעשית אע"פ ולמרות.

עכשיו אני רוצה לדבר על ההבדל בין פחד לזהירות.

רק אחרי בדיקה כנה ואמיתית נוכל לברר מה באמת מנהל אותנו. זה יכול להיות בתחושה בגוף. לפעמים רק המחשבה על זה שאנחנו הולכים להגיד/לדבר/לבקש/ משהו מהילד מעלה בנו גל כזה של לחץ. זה אומר = פחד. לפעמים המחשבות של: הוא יעשה לי בלאגן, לא יאהב אותי/ את א-לוקים/ את המצוות או, ישבש לי את הסדר יום = פחד. מחשבה או הרגשה של: אולי (עם דגש על "אולי") זה יותר מידי עומס בשבילו כרגע, אולי זה בבחינת יש מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע, אולי זה ציפייה (אפילו להבנה מצד הילד, לא רק שיעשה, או לא משהו) גבוהה מידיי וכד'. זה אומר = זהירות.

יכולה לומר לכם שבעיקר, תנסו להקשיב לבטן שלכם.

היא יודעת הכל. רק רגע להיות בשקט עם עצמינו, לשאול את עצמינו את השאלות, והתשובות בוא יבואו. מי שמכיר את הספר "ציפור הנפש", יבין בקלות על מה מדובר. בכל מקרה, את התשובות, רק אתם יכולים לדעת. ושתדעו שגם אם לא הצלחתם לזהות, או שחשבתם שזיהיתם ופעלתם ונהייה יותר גרוע, או כל תסריט אחר, עצם זה שאתם מתעסקים עם זה, מעלה את זה לרמת מודעות יותר גבוהה ועם הזמן ישליך לשאר תחומים. כמו מנסה לומר, שוב, לא לחתור לתוצאות. כשעושים את הדבר הנכון, תמיד יש לכך השפעה חיובית. אולי קצת שונה ממה שחשבנו, אולי תגיע ברגע אחר, אבל תתן את חותמה.

ועוד משהו קטן,

כמו תמיד, תזכרו שזו הזדמנות לצמיחה אישית, לשחרור ריגשי. תדמיינו שאתם מגיעים למצב שתדעו לזהות את הפחד, ושהוא לא ינהל אתכם, וגם לא ימנע ממכם לפעול. איזו הרגשה של שחרור זו תהיה, אה? כשתגיעו לשם, לפסגת ההר, ספרו לי איך שם. אני בדרך.