החינוך כמדע
אם היינו מדענים, איך היינו חוקרים את התופעה הזו שנקראת הילד שלנו? לאילו מסקנות היינו מגיעים?
באילו כלים היינו מנסים לנבא את העתיד כדי להשיג שינוי ושיפור?
אני רוצה לספר לכם על שני תחומי מדעים ואיך נוכל ללמוד מהם, כדי להבין יותר טוב את הילדים שלנו. האחד הוא חקר האנתרופולוגיה. האנתרופולוגיה החברתית שואפת ללמוד את האדם שעומד מולה בצורה הכי נקייה ואובייקטיבית שאפשר. לצד זאת, מצטרפת ההכרה שלעולם אדם, גם אם הוא מדען לא יוכל להיות אובייקטיבי לגמרי ולו מהסיבה שהתחום אותו הוא מבקש ללמוד, מגיע מאיזו נטייה אישית שלו לנושא. אך בכל זאת, זו השאיפה. אחד החוקים המרכזיים הוא, להבין את האדם ביחס לעצמו ולא ביחס לחוקר. ראשית נדרש ללמוד על נטיות נפשו של הנחקר, הרקע ממנו הגיע, התרבות שלו, הסיפור הפנימי שלו ועוד. לאחר מכן יש לעשות איתו שיחות אישיות ולהבין מהם רצונותיו, שאיפותיו, מהם החסכים והכאבים שהוא חווה, מה הוא חושב על עצמו, מהי תפיסת עולמו ועוד.
עכשיו נעבור לתחום אחר והוא חקר עתידים, ככה קוראים לזה. בתחום הזה חוקרים את העתיד בכל מיני תחומים כמו פוליטי, כלכלי, סוציולוגי, טכנולוגי ועוד. מה שהדהים אולי לגלות הוא, שלא ניתן לנבא (באופן מקצועי ומדעי) את העתיד הקרוב בטווח של שנה, שנתיים ואפילו חמש. אלא מה? צריך להתרחק קדימה לעשר שנים לפחות, כדי להגיע לתוצאה כמה שיותר מדוייקת. למה זה כך? מכיוון שבטווח הקצר תמיד יהיו שינויים ותהפוכות. המצב משתנה מצד לצד כמה וכמה פעמים, אבל עם הזמן משהו מגיע לאיזון ומקבל צורה שאותה דווקא כן אפשר לנבא ע"י מחקר של נתונים עכשווים, עם התייחסות משמעותית לעבר הקרוב והרחוק.
מוסיפה עוד נתון משמעותי-
לשני התחומים נדרשים סובלנות וחוסר שיפוטיות. המדען נדרש לצאת מהמקום של – "אחר ושונה זה לא טוב". הוא צריך לזכור שתפקידו הוא רק להבין את מה שהוא רואה. לשים את הרגש האישי בצד. באופן אינסטינקטיבי, כולנו, המדען ואנחנו מיד מגיעים מנקודה שיפוטית וזה נורמלי ולגיטימי. אך המדען נדרש להחזיר לעצמו שוב ושוב את הכובע של האנתרופולוג ולהשתמש בשכל. זה מקהה את תחושת הרגש הסוער שעלול לבלבל את ההבנה הנקייה של מה שקורה מול עיניו. כשאתה מבין, גם אם לא מצדיק, זה מוריד עומס ריגשי. וזו סתם ככה, מתנה לחיים. כנראה המדענים קראו מה שכתוב בתניא: "מוח שליט על הלב".
איך כל זה נוגע אלינו?
בעצם כולנו חוקרים באיזשהו אופן. אנחנו נכנסים למקום ומיד מנסים לזהות מי הם האנשים שעומדים מולנו, מאיזה רקע הם, מה הם חושבים, לאיזו תרבות הם משתייכים (בשפתנו – מאיזו קהילה הם), מה הם לובשים וכו'. את כל זה נצרף לניסיון המאוד משמעותי להבין, מה הם חושבים עלינו...? מי אנחנו ביחס אליהם, איך אנחנו מצופים להתנהג ובמילים אחרות איך נוכל למצוא חן בעיניהם. המוקש נמצא בכך שהרגש אכן יתפוס מקום של כבוד. מה שייקבע הכי הרבה את ההתנהגות שלנו יהיה בעצם, מה אנחנו חושבים על עצמינו.
עם הילדים נראה לנו שאנחנו יודעים הכל,
מכירים את הרקע ואת כל הנסיבות כדי להבין מה קורה איתם ומה עובר עליהם. אם נוכל לשים בצד את המעורבות הריגשית ולהתבונן בהם ממקום נקי, נטול שיפוטיות. לבוא עם סקרנות אמיתית, לשכוח לרגע כל מה שאנחנו (חושבים שאנחנו-) יודעים ומבינים. אולי נגלה ילד קטן (וגם אם נראה גדול וחזק) ואפילו קצת מסכן, שעבר איזה שבר, חווה כאב לא מעובד, חש הרבה פעמים לא מובן ולא תמיד קיבל הכרה ברגשותיו. וכל זה לא באשמת אף אחד. כך רצה הרצון העליון ברצונו יתברך. כרגע אנחנו לא נדרשים לעשות ולפעול שום דבר. רק להבין.
עכשיו נכניס למשוואה את חקר העתיד שאומר שמה שקורה כרגע ומה שסביר שיקרה בתקופה הקרובה, לא מצביע בכלל על העתיד לטווח הרחוק.
בכאן ועכשיו – בלאגן, זה נכון. אבל כדי לנסות להביא תועלת לעתיד עלינו לזכור קודם כל שהעכשיו הוא לא גזירה על העתיד. התבוננות, סבלנות והמתנה הם משאבים נצרכים. ואם אפשר להכניס קצת נשימה. ולא יכולה להימנע מהמילה - חמלה. גם אנחנו עברנו עוברים שבר וכאב. אנחנו מאוד מבולבלים וחסרי אונים.
המערכה הזאת בחיינו שנקרא לה הורות, כ"כ סבוכה ומורכבת. הולכת ונבנית בדיוקים קטנטנים לאורך כל שנות חיינו, גם כשהגוזלים עוזבים את הקן. לעולם אנחנו הורים והם לעולם ילדינו. מה שמשותף לנו ולהם הוא שכולנו ילדים. בכולנו יש את הילד הקטן שמבקש שיראו אותו ויבינו אותו ויחבקו אותו. וזהו.
לכולנו גם מגיע לקבל מענה לצרכים הבסיסיים האלה.
ויהיה זה אנחנו בעצמינו – דיינו!
