לתת אמון בלי להאמין

יש בילבול גדול אצל הורים, שיוצר קושי להבדיל בין לתת אמון בילד, לבין להאמין לילד.

אלו שני דברים שונים לגמרי שעל פני השטח מתבטאים בצורה אחרת, על אף שיש ביניהם דמיון. כשאנחנו עומדים בפני ילד בגיל ההתבגרות יש לנו את כל הסיבות לא להאמין לו. הוא מתכנס כלפיי עצמו, לא משתף אותנו בעובר עליו, מסתיר מאיתנו הרבה מאוד דברים של איפה היה ומה עשה ולא פחות מזה, מסתיר מה הוא רוצה ומה הוא חושב. הוא לא רק מסתיר, הוא גם משקר ואומר בפה מלא: "לא עשיתי!" על מה שעשה או: "עשיתי!" על מה שלא עשה. ואז עולה השאלה איך אפשר לתת אמון בילד שכזה?? יש הרבה מה להרחיב גם בנושא של איך להתייחס לחוסר אמיתות והסתרה שנכנסת לחיינו בשלב שבו גיל ההתבגרות נדבק בילדים ללא רחם, אבל נרחיב על זה בהזדמנות אחרת בעז"ה.

בואו ננסה להבין מה הכוונה לתת אמון גם כשיש דברים שאנחנו יודעים שנסתרים מאיתנו וגם דברים שאנחנו יודעים שמוצג לפנינו מצג שווא.

אני רוצה לתת לכם דוגמא, מקרה שאני חוויתי וגרם לי להבין משהו מאוד משמעותי לגבי אמון. בתחילת דרכי בתשובה, התחלתי לחקור ולבדוק. שאלתי שאלות על מצוות, למה מקיימים מצווה זו או אחרת. ביקשתי הוכחות לאמיתות התורה. שאלתי על אישים ועל סיפורים מוזרים מהתנ"ך, כי היו סיפורים שהיה לי ממש קשה להבין וכן על זה הדרך לאורך הדרך בדרכי ההולכת ועולה בדרך ה'. עם הזמן, קיבלתי אמון בקב"ה, בתורה ובכל הסעיפים היוצאים ממנה. אם תשאלו אותי היום איך התורה מסתדרת עם הסיפורים על דינוזאורים שהיו לפני אלפיי שנים, אני אגיד לכם בלי למצמץ – "אין לי שמץ של מושג!!" יש לי כבר אמון מלא בתורה ואני יודעת שגם אם יש משהו שלא מסתדר לי בעין וגם אם יש לי שאלות פתוחות, אני לא צריכה בדוקא את כל התשובות ועצם הסימן שאלה לא מערער לי את האמון. לכזה מצב אנחנו צריכים לשאוף להגיע עם הילדים.

ועדיין אני מבינה שהדבר צריך ביאור.

אז אנחנו יודעים שהקב"ה הוא אחד מהשלושה שותפים שאחראיים לילד הזה. אנחנו יודעים שיש בילד הזה צלם א-לוקים. אנחנו יודעים שכל נשמה שירדה לעולם, גם זאת המורכבת יותר או פחות, היא טהורה וזכה. משהו מכל אלה נעלם? התאדה? לא! אלא מה - נחבא? כן. מסתתר מאחורי שכבות של הגנה כאב? כן! מול הילדים שלנו אנחנו תמיד נשאף לתת אמון בחלק ההוא הנסתר ונעלם. בצלם א-לוק ממעל, בנשמת חיים שעוד קיימת בו ואולי מתקשה בנשימות כבדות מרוב כאב. בחלק הזה נשקיע את מירב המאמצים שלנו. והחלק הזה לא משתנה ולא חשוב איזה תספורת או ג'ינס עוטפים אותו. ולא חשוב איזה מילים, מתריסות, כואבות, מלוכלכות ככל שיהיו, יוצאות מהפה שנמצא בלבוש הגוף. ילד או ילדה שעברו מה שעברו וסוחבים על גבם כל כך הרבה עומס ולחץ, כאב ובילבול, כל מה שאנחנו נתקלים בו חזיתית במציאות הגשמית הוא רק סימן למה שמתחולל בפנים.

לכן, כשאנחנו ניגשים למלאכת הצלת הנפשות, במה נתעסק? בבגדים? בישיבה? בסמינר? באמירות? לא. כל אלו הם דברים חיצוניים. אנחנו נתמקד ישר בשורש העניין. אמרנו הצלת נפשות, אז נתעסק בנפש. דוך ישירות אליה, בלי בכלל להתייחס למה שקורה מסביב. אותה הנפש ההיא שיש בה טוב רק צריך להזכיר לה. ולה ניתן מענה עד כמה שידינו מגעת.

אמרה לי אמא: "אבל איך? אני לא מוצאת נקודה אחת טובה בילדה! (בת 18 וחצי) לא רואה משהו טוב שיש בה שאני יכולה לחבר אותה לטוב הזה! הנה לדוגמא אתמול, אחרי שכבר יומיים הלכה לתיכון, שוב פעם לא הלכה! לעבודה היא תלך, עם החבר שלה היא תלך, אבל לתיכון לא!"

"אוקיי", אמרתי. "אז למרות שהבנות בתיכון עושות לה פרצופים והמורות, אין בכלל מה לדבר, היא עוד הולכת מידי פעם? ממש נלחמת הבת שלך. וכזאת חרוצה, עיקבית ורצינית שלמרות שהולכת עם החבר כל לילה, עדיין מגיעה לעבודה כל יום, כל יום? טוב, נראה לי שמצאנו איזה כמה חוזקות שאפשר לתת עליהן דגש".

"ואז מה?" האמא שאלה. "מה זאת אומרת", אמרתי, "תוך יום יומיים היא חוזרת צ'יק צ'ק לתלם" בהומור.

אז מה כן? טיפה ועוד טיפה, עוד נקודה של הארת הטוב, עוד קצת בניית אמון של הילדה בעצמה. עוד פתח של אמון באדם, בעולם, שאנחנו ההורים, חלק משמעותי ממנו. הפנימי והחיצוני. ככה בלי להתייאש, ליצור קשר מסוג אחר. לא קשר של הוראות והערות. קשר של חיבור, של אמון, לא רק אמון שלנו בילדה, אלא אמון שלה בנו שאם אנחנו רואים בה את הטוב, היא תאמין לנו אולי סוף סוף.

לעצמה, היא כבר לא מאמינה. כאן "אמון" ו"להאמין" כן מתחברים. זה לא שאנחנו מאמינים למישהו ואז יש לנו בו אמון.

זה בדיוק ההפך, זה כשבונים אמון, מאמינים. כי שני אנשים שיש בהם אמון לא ישקרו ולא יסתירו אחד מהשני.

בשבוע הבא אספר לכם סיפור ממש חם מהתנור, על אמון. על ההשפעה המהירה והחודרת את כל הרבדים. וואו. באמת.