שינוי זה קל או קשה?

כשהורים באים אליי ליעוץ מתחילים לרוץ סיפורים.

כל סיפור הוא שונה וכל סיפור טומן בחובו כל כך הרבה עבר. בפגישה ראשונה לרוב אנחנו מתמקדים רק באבחון. להבין מה בעצם קרה כאן. מכירים שאומרים למישהו, יש לי רק שאלה קטנה? אז השאלות שלי קטנות, אבל כל שאלה מובילה לסיפור גדול וארוך מאוד. מעצם זה שהורה מתחיל לפרוס בפני את כל השלבים והתהליכים הוא פתאום מתחיל להבין קצת יותר טוב מה הוביל למצב הנוכחי. לפעמים אחרי כמה פגישות עולה עוד פרט שפשוט שכחו לספר והוא לגמרי משנה את התמונה. אחרי שהיריעה פרוסה לפני במקסימום האפשרי, אני מתחילה לעבוד את הפרשנות של הדברים. סוג של: אהה, אז זה לא שהילד מזלזל, מתחצף, מפגר (מחילה), מורד, לא אכפת לו, שונא אותנו, לא רוצה בקרבתנו ותוסיפו כיד ה' הטובה עליכם מהראש או מהמציאות שאתם מכירים היטב. אז מה הוא כן? אהה, הוא כואב. עמוס. רמוס.

הרבה פעמים בשלב הזה עולה איזה "אבל".

"טוב בסדר אבל הוא ילד חכם אפילו מבריק, למה הוא לא מבין, לא חושב? יש לו בעצם לב טוב, למה הוא מתנהג כ"כ רע???"

ה"אבל" הזה מגיע מהכאב שלנו. גם אנחנו, כשאנחנו כואבים אנחנו מתקשים להבין, לחשוב, לנהוג בחמלה. אחת הבעיות שהכי מפריעות לנו להתנהל בעולם הזה בצורה מיטבית היא שאנחנו לוקחים ברצינות את מה שאנחנו רואים. כאילו החושים יש בהם משהו ללמד אותנו על מה שקורה באמת. העניין הוא שבאמת באמת, כל מה שבא על פני השטח הוא רק סימפטום למה שמתחולל מתחת. אוהו מה שמתחולל. מה הכיף שבסיפור הזה? שאם נתמקד במה שקורה מאחורי הקלעים, השיפור יקרה כמו נס!! כן! נס!!!

לפני כמה ימים אמא אחת פנתה אליי בשאלה,

הבן שלה לאחרונה מתנהג אליה ממש לא יפה. מאשים אותה כל הזמן, מדבר אליה מאוד לא יפה, מזלזל בה גם לפני אנשים. והיא באמת נותנת לו את נשמתה. משקיעה בו לאורך שנים בכל הרבדים. הקשר ידע עליות ומורדות אבל ללא ספק הם הגיעו למצב טוב. מה קרה פתאום שככה הוא מדבר ומתייחס אליה? היא היתה מאוד פגועה ולא פחות מזה מבולבלת. ניסינו לחשוב ביחד מה קרה ולא מצאנו משהו ברור שאפשר לומר עליו שזה זה. בטח לא משהו שנוגע אליה.

אז מה עושים? לא חשוב בדיוק מה קרה, דבר אחד בטוח, כואב לו. והיא, האמא, היא המקום הבטוח להוציא בו את כל התסכולים. כי ככה זה אמא. כי אמא תמיד אוהבת ותמיד מקבלת. וזה לא סותר את זה שלפעמים בא לה לבדוק אם היא קיבלה זיכוי בחדר לידה. 

אז הבנו ש: דבר ראשון, מה שהיא רואה בחוץ מצביע על מה שקורה בפנים. דבר שני כואב לו. דבר שלישי זה לא נגדה.
באורח פלא נוצרת טרנספורמציה תודעתית ורגשית. פגיעות הופכת לחמלה. תסכול להבנה. קטנות לגדלות. חשבנו אולי בתקופה הקרובה תנהג כך וכך. עניינים שלפי הצורך והעניין חשבנו שיוכלו לתרום לילד. זהו, סיימנו את השיחה וביי.

היא מתקשרת אליי יום אחרי ומספרת לי שמשהו השתנה לגמרי. הילד הפך להרבה יותר רך. הפסיקו ההאשמות וההטחות. היה רגע שהיה נראה ונשמע לה שהוא הולך לומר משהו ועוצר את עצמו. התגבר כנראה. היא עוד לא הספיקה לפעול כלום!!

אז אפשר לקרוא לזה נס, כן. אני קוראת לזה טבע.

כי אלו הם טיבעם של הדברים. ככה ה' בטובו הגדול רצה לעשות לנו קל. קוראים לזה: "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". אז נכון, זה קל כזה שהוא גם דיי קשה. סוג של "לא פשוט להיות פשוט". זה גם עניין של אימון. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. הרגל הופך לטבע.

אגיד לכם כמה דברים קטנים לפני שאתם נכנסים לחדר כושר הזה.

כן, החלטתי שאתם מתחילים.

אבל לא כמו חדר כושר רגיל שרק נרשמים ולא הולכים. הולכים בלי להירשם. קודם כל והכי חשוב, מה שהיה עד היום לא מעניין. דף חדש, נקי, צחור. בכוחו של תהליך כזה לתקן עולמות!! דבר שני, אני מזהירה אתכם מנסיון - אנחנו שוכחים. אפילו שכבר פעלנו כך וראינו שינוי לטובה, עומס החיים, הרגשות והמאורעות גורמים לנו לשכוח. אז מה! אין מה לעשות, ככה זה. כשנזכר, נתחיל את העבודה הפנימית.

דבר נוסף, שלא נחשוב שאם עשינו כך כבר הרבה פעמים וראינו תוצאות, זה לא יביא את הפעם הבאה. אנחנו בתוך מהלך ארוך. כל מקרה הוא הזדמנות. צמיחה והעמקה נוספת. כמו שכתוב בגמרא מסכת חגיגה: "אינו דומה שונה פרקו 100 פעמים לשונה פרקו 101 פעמים". אז דברו איתי אחרי 101 פעמים.