למה הטוב לא נוח?
מילים כדורבנות מהאדמו"ר מספינקא
"נוח לו לאדם שלא נברא משנברא".
למה לא כתוב, "טוב לו שלא נברא?" כי האמת היא, שאם הקדוש ברוך הוא ברא את האדם - סימן שזה הכי טוב שיכול להיות!
רק האדם, ורק ההתמודדויות האנושיות, מסוגלות להביא את העולם לתיקון השלם, ולהאיר את אור השם במקומות חדשים...
אם האדם נברא - זה ודאי הכי טוב שיכול להיות.
אלא מה, זה לא 'נוח' לנו.
אנחנו היינו מעדיפים להישאר למעלה, להתענג על זיו השכינה ולא להיכנס לבלגן הזה ששמו 'עולם הזה'
זאת אומרת, שיכול להיות שדבר מסוים טוב עבורי - אבל אני מוכן לוותר עליו, כי הוא לא נוח לי...
כשאדם מתייאש בגלל אי נוחות או נפילה, סימן שהמטרה שלו אינה 'למצוא את הטוב' - אלא 'למצוא את הנוחות'...
כשהמטרה שלנו בחיים היא להישאר באזור הנוחות, אכן כל מקרה קטן יוציא אותנו מהשלווה,
כי שום דבר לא שווה אם את המטרה הגדולה בחיים פספסנו...
ר' אשר פריינד אמר דבר נורא:
אנשים מוכנים לאבד את הכול, לוותר על הכול, לוותר אפילו על החיים שלהם - העיקר לא לעמוד בהתמודדות!
הרי כשאדם מוותר על תהליך של ירידה במשקל, הוא בעצם גוזר על עצמו את כל התחזיות הקודרות של הרופאים - אבל זה לא תופס אצלו מקום!
הוא מוכן לוותר על הבריאות ועל ההרגשה הטובה - העיקר לא לעמוד במתח הזה של הצלחות וכישלונות ..
כי זה הטבע האנושי. האדם מחפש נוחות.
אבל אם האדם ייצא לדרך מתוך מטרה למצוא את הטוב - שום אתגר, נפילה או אי נוחות לא יגרמו לו לעזוב את התהליך! כי הוא ממוקד מטרה!
אדרבה, הנפילות הללו הן גם חלק מהתהליך. רק ההתמודדויות בונות את הנפש. הכישלונות נותנים לאדם כלים, הם משאירים אותו באיזון.
בתוכן הזה, האדמו"ר מדבר עלינו המבוגרים שמתמודדים מבוקר עד ערב.
מהתמודדויות קטנות של היומיום ועד הגדולות. הוא מדבר על משמעות ההתמודדויות ועל הערך הגדול שהן מעניקות לנו לאורך חיינו.
גם אצל הנוער שלנו המתמודד, זו אותה משמעות ואותו ערך. רק ש... אליה וקוץ בה - הם עדיין ילדים, גם אם הם בני 20 ומעלה.
הכלים שלהם מוגבלים והם צריכים עזרה, תמיכה הכלה ויותר מהכל - קשר. קשר בלתי אמצעי. לא שיפוטי ולא ביקורתי.
קשר שאומר "אני איתך בהתמודדות. אנסה לעזור לך במה שתבקש. יכול להיות שיש דברים שלא אוכל או לא אדע איך לעזור, אבל אני כאן בשבילך."
אנחנו לא אומרים את זה, אנחנו חיים את זה, משדרים את זה. זה נשמע אולי אוטופי.
איך אפשר להגיע לזה כשאנחנו כ"כ מעורבים ריגשית...
כמה מילים על מחשבות ורגשות:
לעולם לא נוכל לחשוב מחשבה ולהרגיש משהו אחר. לא נוכל לחשוב לדוגמא, ה' ירחם, על ה- 7 באוקטובר ולהיות שמחים.
לא נוכל לחשוב על רגע של סיפוק או על איזו שמחה גדולה שהיתה לנו ולהיות עצובים.
גם רגשות מעורבים באים בפולסים. בעניין מסוים, עולה מחשבה טובה, נרגיש טוב. שניה אח"כ תעלה מחשבה שלילית נרגיש רע.
כלומר איפה שהמחשבות שלנו, שם הרגש שלנו.
אני מצאתי שלדבר לעצמי זה הכלי העוצמתי ביותר והמקדם ביותר.
אנחנו נמצאים בתוך מערבולת של אירועים, מקרים, חזיתות ופשוט לא זוכרים רגע לעצור ולחשוב. לשאול את עצמינו שאלות, לבדוק מה קורה אצלנו בבטן.
שתדעו שהבטן היא המקום בו נמצאות כל התשובות שלנו.
כל מה שצריך זה לעצור רגע ולשאול את עצמינו: מה קורה לי? מה מערער אותי? ממה אני פוחדת? מה באמת אני צריכה לעשות עכשיו? מה הדרך הנכונה להגיב כרגע?
שאלתי אמא שפנתה אליי לליווי כמה שאלות:
-למה הגעת אליי? בעקבות ירידה רוחנית של הבת.
-למה זה מתסכל אותך? כי היא לא מקשיבה ועושה מה שהיא רוצה.
-מה כ"כ תיסכל אותך בזה? שהיא לא מכבדת.
אז זה לאו דווקא המצב הרוחני שלה, זה היחס אל האמא.
או!! הגענו לשורש העניין. זה באמת מתסכל מאוד שילד לא מכבד אותנו (דרך אגב, לא מכבד זו פרשנות שלנו. זו לא הוכחה מדעית).
אם לא הייתי קצת חופרת לה, לא היינו מגיעות לשורש העניין ולא היינו יכולות לעשות עבודה ולבנות דרך. המיומנות שנשאף אליה, היא לשאול את עצמינו את השאלות האלה. זה לוקח קצת זמן ותרגול עד שזה נהיה חלק אינטגרלי מהיומיום שלנו. אבל כשזה קורה... וואווו!! כמה נשימה זה ייתן לנו, כמה בהירות. עוצמת הסטרס תרד פלאים. ומרחבים חדשים של רגש חיובי כמו חמלה, הבנה, הכלה, קבלה יתגלו. כשאנחנו מגיעים למקום כזה, זה נותן לנו בהירות.
האפשרות להתנהלות טובה ומיטיבה מול הילדים מתעצמת. אנחנו נשארים עם כוחות לשאר החזיתות בחיינו, עוד ילדים, בן זוג, עבודה...
עדיין יש נפילות. תמיד. זהו טבע העולם והאדם.
אספר לכם שאחרי 12 שנים של התמודדות עם נוער מתבגר בתוך בייתי, המתבגר האחרון שלי, זה שזכה בתואר המתבגר הכי מאתגר שהיה לי... אמר לי משפט והרגשתי... בוקס בבטן. נחנקתי, הרגשתי שכל הכוחות נעלמו לי ואין לי נשימה. אחרי כ"כ הרבה שנים וכ"כ הרבה התמודדויות, עדיין זה קורה לי.
במקרה הזה, לקח לי כמה שעות טובות להכניס מחשבה שמקדמת אותי. ניסיתי לחשוב למה הוא אמר את זה, מה עומד מאחורי המשפט הזה. בסוף קיבלתי תשובה שהניחה את דעתי.
יכול להיות מצב שאגיב באופן אימפולסיבי, מבלי לחשוב על הסיבות והנסיבות לאמירה שלו ומבלי לחשוב איזה אמירה שלי מקדמת את המצב.
אחת המיומנויות שקיבלתי, חוץ מלשנות את החשיבה ואת דרכי הפעולה היא המיומנות הכי חשובה, לקבל את הנפילות שלי.
אחרי שהגעתי לזה, כבר היה לי הרבה יותר קל לקבל את הנפילות של הילדים שלי...
